נולי עומר התחילה (זהירות! פוסט אינפוליטיקלי קורקט), טל ענה לה בפוסט משל עצמו (החופש שבלהיות אחר) וגם אחי דקר כתבה (הומופוביה? לא אצלינו !) אז גם אני.
אני חושב שצריך להפריד בין שני דברים.
האחד הוא היחס הכללי אל השונה, ולא משנה באיזו מידה הוא שונה. יכול להיות הומו מוחצנת שעוברת ברחוב ומגעילה אותך או נכה מלוכלך שפוגע באסתטיקה הכללית.
מי שמביעים התנגדות ורתיעה וצורך לשנות את השונים הם בלתי סובלניים. לפעמים לחוסר הסובלנות הזאת קוראים הומופוביה ולפעמים דברים אחרים.
השני הוא פגיעה מהתייחסות אישית של אדם לאדם.
כאן לא משנה אם הפרמטר השונה הוא גיל, מגדר או צבע.
אם אדם פונה אלי אישית באופן שמפריע לי, הדרך הנכונה לטפל בכך היא לחזור אל אותו אדם אישית ולהבהיר לה שנפגעתי או אויימתי או נגעלתי.
הבעיה בפוסט של נולי עומר שהיא ערבבה בין הדברים. בין נוכחות כללית של השונה ובין יחס של אנשים שונים אליה.
אבל נולי עומר לא יחידה.
זו הבעיה של כולנו – למיין את היחס שלנו אל אינדיבידואל מהיחס שלנו אל אינדיבידואלים שמייצגים בעינינו קבוצות.
וזה נובע מכך שאנחנו עצמנו כל הזמן מסתכלים על עצמנו מבחוץ, כמייצגים קבוצות שונות.
למעשה, חלק גדול מהחיים שלנו אנחנו פוטרים את עצמנו מלהיות אותנטים ומוצאים רגיעה בשיוך עצמנו לקבוצות.
מאד נוח.
אבל מאד לא פשוט לפעול אחרת.
Pingback: המשתה - אייל גרוס