ראיתי אצל Rafe Colburn שראה אצל Kottke וחשבתי שמן הראוי לתרגם ולפרסם כאן:
בסיפורים, על פי טיבם, יש קונפליקט כל שהוא. אחרת הם היו משעממים. בקונפליקט, על פי טיבו, יש לפחות שני צדדים. כדי לכתוב היטב את שני הצדדים, האמן חייב להבין, בתוך תוכו, ששני הצדדים הם אנושיים באותה מידה. ככל שהאמן מציג את הצד השני כדמות שלמה, כך הסיפור טוב יותר. ככל שדמותו של הצד השני פחות מלאה, כך הסיפור יותר פגום.
עובדה זו מציבה את האמנים בצד ההומניסטי של רוב המאבקים האידאולוגיים בהיסטוריה: נגד גזענות (הגזע השני הוא גם אנושי), נגד עבדות (עבדים הם גם אנשים), פמיניסטים (נשים הן גם אנושיות), למען זכויות הילדים (ילדים חושבים ומרגישים כמו מבוגרים), נגד עבדות ילדים, בעד זכויות להומוסקסואלים (הומואים הם גם אנשים), בעד המדוכאים, בעד העניים (הם בדיוק כמונו, רק עניים), נגד רוב המלחמות (כי דמו של הצד השני גם אדום, וכואב לו באותה מידה), נגד רוב הדתות (בייחוד נגד הדתות שטוענות שמאמיניהן הם "הנבחרים" ואלו שאינם מאמינים לא יגיעו לגן עדן ו/או נחותים באופן זה או אחר.
כתב את זה אחד בשם Guy Hason בבלוג שלו The Storytellers. רגע רגע רגע, Guy Hason זה לא גיא חסון? כן. גיא חסון. סופר ומחזאי ישראלי. תודה גיא, כתבת יפה.
זה תיאוריה נורא יפה, והלוואי שהיא הייתה נכונה, אבל אין לי ברירה אלא לא להסכים.
אני לוקח לדוגמא את אחד הספרים האהובים עלי – 'האמן ומרגריטה'. זה ספר שמביא את אמנות הספרות לשיא לטעמי, ועושה שימוש מדהים בהמון אמצעים ספרותיים. מצד שני, נבוקוב הוא שמרן דתי חשוך. ממש לא ליברל.
זה אחד הבולשיטים הצדקניים שבהם המחבר כתוב מהתחת של עצמו הגדולים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה.
מי שהוא נגד משהו (דתות) הוא לא ליברל. אולי המחבר לא מבין את משמעות המילה ליברל.
בתגובה לדרומי
קודם כל את האמן ומרגריטה כתב לא נבוקוב אלא בולגקוב
הוא לא רק שלא היה שמרן דתי חשוך אלא אתה אולי נמצא בחושך של הבורות
בולגקוב ניסה בתנאי משטר קומוניטי דורס כל הבזק של אינדיווידואליות
ליצור גם ספרות יפה, גם התייחסות מטאפורית למציאות טוטאליטרית,
וגם להשמיע את כל האדם היוצר והמתמודד
האמונה הדתית במקרה שלו הייתה
ומשענת ומקור הכוח היצירתי