אכלתי ארוחת בוקר שקטה בעודי קורא את בודהיזם: מבוא קצר.
ואז הבנתי שאני לא אוכל ולא קורא. אני עושה את שניהם באופן חלקי.
הרחקתי את הספר וניסיתי לאמן את התודעה שלי להתרכז במגע המזון בלשון ובחיך.
היה מאד קשה. התודעה, כמו קוף פרא, קופצת לה לכל מני מקומות. ואני רציתי שהתודעה שלי תהיה במה שנמצא אצלי בפה ובפה עצמו.
אחד המקומות שאליהם ברחה התודעה שלי היא לאופן שבוא אני אתאר את חוויית המדיטציה בבלוג.
הרגשתי שאפשרות הכתיבה בבלוג מפריעה לי לעשות עד הסוף את מה שרציתי לעשות.
להגיע למצב שבו מצליחים להתרכז רק בהווה דורש אימונים רבים. הבעיה העיקרית היא שעד אותו רגע אנחנו עוסקים בעתיד שבו אנחנו מצליחים לא לעסוק בעתיד. זה אומר שברגע שנפסיק לנסות בעצם הצלחנו?
יש לי בעיה עם הצילום. זאת באמת חביתה? ככל הזכור לי (אני לא אוכלת כמעט ביצים), זה לא נראה ככה. אני דורשת חביתה סטנדרטית בצילום.
זה מעניין מה שאתה אומר. אני חושב אבל שגם אם לא היה לך בלוג התודעה שלך היית בורחת לאותו כיוון אבל למשל ל: איך תספר את זה לאישתך, או ילדייך, או חבר שלך.
לא?