אמפתיה לצורך בסינון אתרים

אתמול התחלתי את היום עם פודקאסט על בודהיזם, כתבתי על קשיי שימושיות ועל הפוסט הזה קיבלתי מאלירם תגובה :

את זה צריך להראות לכל מי שאומר: לא צריך סינון תכנים באינטרנט מצד הספק, שכל אחד יתקין מסנן לבד אצלו בבית אם יש לו ילדים.

קראתי פוסט של נטע שבו היא כותבת:

הקבוצה השנייה התומכת בחוק בטעות היא זו של הורים מבוהלים (שחלקם טכנופוביים). כל מי שעוקב אחרי עולם ההורות העכשווית (או רואה "סופר נני") נתקל בתופעה – הורים מבולבלים שאין להם מושג מה תפקידם (ואם יש כזה). חלקם מפחדים מילדיהם ומתקשים להציב להם גבולות, אחרים מנותקים מהם ולא מכירים את עולמם. כשמדובר בטכנולוגיה העניין מקצין עוד יותר – לרבים מההורים באמת אין כלים להתמודד או להבין את חייהם המקוונים של ילדיהם.

ובאה לי מחשבה חדש.

החוק לסינון אתרים מגיע כתגובה לצורך אמיתי. הבעיה היא שכמו כל דבר שנעשה כאן, גם החוק הזה הוא מעשה אלים.

במקום לענות על צורך ספציפי של קבוצות ספציפיות של אנשים (דתיים, הורים מבוהלים), החוק כופה את הסינון על כולם.

וכמו בכל תהליך שבו כרוכה אלימות, גם כאן התגובה אליו היא נסיון להפעיל אלימות חזקה יותר מתוך תפישה שבסוף התהליך צד אחד יפסיד והצד השני ינצח.

יש כאן שתי קבוצות.

קבוצה אחת צריכה את סינון האתרים ומוכנה בדרך גם לשלול מעצמה עוד חופשים.

קבוצה שניה מתנגדת לסינון אתרים ולא מוכנה לוותר על חופשים אחרים שסינון כזה כרוך בהם.

כסוציאל דמוקרט, אני חושב שטוב עושה קבוצה כשהיא פונה למדינה בבקשה לעזרה בבעיה שיש לה. ואני חושב שמחובתה של המדינה לסייע לאותה קבוצה, בתנאי שהסיוע לא פוגע בערכי המדינה ובקבוצות אחרות.

אני חושב שדיאלוג אמיתי ואמפתי בין הקבוצות יכול להניב חוק שמצד אחד יעזור לאלה החפצים בהגנה מפני החופש של האינטרנט ומצד שני לא ישלול את החופש של אלה החפצים בו.

ולסיום התחלת המחשבה החדשה, פיסקה מתוך ספרם של נחי אלון וחיים עומר, השטן שבינינו:

הראיה הדמונית היא הלך-נפש המתפתח באופן הדרגתי. היא מתחילה בתהיה ובספקות, נמשכת בחשד ומסתיימת בוודאות, המתלווה לכמיהה למכה ניצחת שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד. כאשר היא מחלחלת ליחסים היא מביאה להשחרת דמותו של האחר, המגיב בהאשמה נגדית. בין שני הצדדים מתהווה מעגל קסמים מעמיק, שבו מתחפר כל צד בעמדה השוללת את הצד השני.

ודרך אגב, הגיע הזמן שיהיה כאן שלום.