(נשלח כמאמר דעות ל"הארץ", קוצץ באכזריות ופורסם היום כמכתב למערכת.)
השתכנעתי כי יש צורך ב"חוק לסינון תכנים בלתי הולמים לקטינים ברשת האינטרנט". כסוציאל-דמוקרט אני סבור שאם קבוצה גדולה של אזרחים חשה ברע בגלל מצב מסוים ופונה למדינה בבקשת עזרה, מן הראוי שהמדינה תעזור לה – בתנאי שלא תפגע באזרחים אחרים.
אבל חוק ראוי לסינון אתרים צריך לאפשר לאלה שחפצים ליהנות מהחופש הבלתי מוגבל של האינטרנט להמשיך ליהנות ממנו. החוק כפי שהוא מנוסח כיום מציג את שוחרי הגלישה החופשית באינטרנט ככאלה שמחפשים תכנים לא-ראויים, ולא כך המצב.
אותם אנשים, ואני ביניהם, רוצים את החופש גם לא לגלוש לאתרי פורנוגרפיה. אנחנו רוצים להשאיר בידינו את ההחלטה לאן לגלוש ולאן לא, ואיך לחנך את ילדינו. אנחנו גם לא רוצים שברירת המחדל של האינטרנט בישראל תהיה הסינון.
יתכן שיש נימוקים טובים בעד החוק, אבל הנימוק שלך אינו אחד מהם. צריך לזכור שאין כאן כשל שוק: כל ספקיות האינטרנט מציעות שירות סינון גם כיום, וכל אחד יכול בתוך דקה להצטרף אליו. האזרחים "שפונים לעזרת המדינה" פונים ללא כל צורך, ואין כל חובה לשרת את בורותם.
מה שאנחנו, כאנשי אינטרנט, צריכים לחתור אליו הוא השכלה. הציבור צריך להבין מה זה אינטרנט ואיך משתמשים בזה, במקום להיסחף בזרם של המון-זועם-נושא-קלשונים-ולפידים שדורש לשרוף את המכשפה.
הטיעון שלך לא מזכיר במאום את הסעיף הדרקוני לפיו שר התקשורת יחליט מהם "תכנים בלתי ראויים". כל החוק הוא הסווה לסעיף הקטן וה"שולי" הזה. הבעיה השניה עם חוק הוא אי יכולת להגדיר את הגבולות של "תכנים בלתי ראויים". אם אנסח במונחים של חרדים, יש בגמרא דיון על גוזל שנפל מקן. מתי מרימים ומחזירים לקן ומתי ניתן להתייחס אליו כמת. מטר? אז למה לא 99 ס"מ? וכן הלאה.
ומלבד זה, מדוע הקבוצה הזו חשה ברע? הרי לפי טענתם אין להם אינטרנט. האם זה נסיון לכפיה כמו שהם חשים ברע כי יש חילול שבת?
Pingback: דברים שרואים מכאן