אני מקשיב עכשיו להייקו בלוז.
אני לא יודע אם כבר כתבו את זה, כי אני לא קורא הרבה על מוזיקה.
אבל… מהיכרות עם דויד פרץ, אני שומע באופן שמשתמע לשתי האזניים, שהבנאדם חי גם מאחורי הקונסולה. הבנאדם יודע איך אנשים שומעים מוזיקה.
יש בתקליט הזה דגש על שתי האזניים, על האזנה למוזיקה באזניות.
הצלילים חיים במרחב שביניהן, קופצים משמאל לימין ולמרכז וחזרה, משתהים פה ועוברים לשם – באופן יפה ביותר. באופן שיוצר עניין ומושך את תשומת הלב למוזיקה ולא נותן לה להפוך למוזיקת רקע.
מזכיר לי את אבי רואד.
אני דווקא לא כל כך אוהב שמוזיקה קופצת מאוזן אחת אל השניה – יש בזה משהו לא טבעי. כשאני מקשיב לביטלס באוזניות האפקט הזה מעייף אותי. אני גם לא חושב שזו היתה הכוונה שלהם, כי ברמקולים האפקט הרבה יותר מתון – תנועה של מקור הקול בין צד ימין לשמאל של "הבמה" , כלומר של חזית החדר, ולא מאוזן ימין לאוזן שמאל.
בכל מקרה – הייקו בלוז תקליט שווה.
משהו כזה לדוגמא?
<script type="text/javascript" src="http://www.ozrox.com/israelbudget2008.js"></script>
הקוד נמצא כאן
אוזרקס, שיחקת אותה :)
שמתי לב שחלק מהטקסטים חורגים מהמסגרת, אולי כדאי להגדיל אותה מעט.
מותאם גם ל UTF-8 וגם ל Windows-1255 (למעשה זה אמור לעבוד בכל encoding שהוא, אם לא – תעדכן אותי). הקישור הועבר לתוך הסקריפט.