קודם כל סיפור. בשנת 1985 הדרכתי בתנועת הנוער צופי תלם בחיפה. חייתי אז בקיבוץ משמר הנגב, המקום שבו נולדתי. הפעולות היו ביום שלישי ובמוצאי שבת.
בשבת אחת בצהריים יצאתי בטרמפים ואוטובוסים ממשמר הנגב לחיפה. כשהגעתי למקום שבו היתה אמורה להתקיים הפעולה, בזמן שבו היתה אמורה להתקיים, לא הגיע אף חניך.
זכרתי ששמעתי דרשה על המושג "גזל הנאכל" והפעולה הבאה היתה על הנושא הזה. בלי נזיפות, בלי צעקות. הם הבינו בדיוק למה התכוונתי.
בקצרה, מה הוא גזל הנאכל? גזל הנאכל הוא גניבה של מה שאי אפשר להחזיר. זמן הוא גזל הנאכל. אם ביזבזת את זמנו של אדם, גזלת ממנו משהו שלא תוכל להשיבו או לפצות את הנגזל. ובאתר דעת מצאתי בשם ר' אבא – "קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו." (חולין פט:א)
ונחזור לעכשיו. השבוע פנו אלי מערוץ אחד בבקשה לראיין אותי על "לא רלוונטי". לקראת הראיון (שלא התקיים) חשבתי שוב על למה אני משקיע באתר. במשך השנים התשובות שלי השתנו והתפתחו ויכול להיות שכולן נכונות.
התשובה שחשבתי עליה הפעם היא שבאקולוגיה האנושית, תשומת הלב היא משאב נכחד. יותר ויותר מכשירים דורשים את תשומת הלב שלנו שמתחלקת לפרוסות דקות דקות.
אימייל שטות ש"רק צריך כמה שניות לקרוא אותו וקליק אחד כדי למחוק אותו" גוזל מאיתנו תשומת לב שהיינו יכולים להקדיש אותה למשהו שבאמת חשוב לנו. ואימייל שטות אחד שנשלח לחמישים או לאלפים גוזל מהאקולוגיה האנושית דקה כפול חמישים או אלפים. דקות של תשומת לב שהיו יכולות להיות מוקדשות לדברים חשובים וטובים ונעימים, במקום לשטויות.
היום שלח מישהו אימייל לכל הארגון על וירוס לא קיים. בתחתית האימייל כתוב "בבקשה שלח את האימייל הזה לכל האנשים ברשימת התפוצה שלכם. אני בטוח שהם יעדיפו לקבל את האימייל הזה 25 פעמים מאשר לא לקבלו כלל."
אז זהו, שלא.
אותם אנשים היו מעדיפים לקבל את האימייל הזה רק בתנאי שהוא נכון.
וזה בדיוק מבהיר עד כמה חשוב לקדם את המושג של תשומת הלב כמשאב אנושי נכחד. אם תתקיים ההבנה הזאת, אנשים יותר יקפידו על גזילת הזמן של הסובבים אותם.
ואורי ברוכין, במקביל למחשבות שלי, ובלי תיאום, כותב תגובה על תמונה וסיפור : "צעירה, אבל מבינה שתשומת הלב היא המשאב הנדיר ביותר בימינו. כשמדובר בתשומת לב, כמות היא איכות".