חיפשתי איזה מסמך אצלי בדיסק ונתקלתי במשהו שכתבתי פעם עבור סמינר בתמוז.
אני מפרסם את זה כאן בתקווה שאולי יועיל למישהו.
מה מבפנים?
מה מבחוץ?
על מה מוותרים?
על מה מתפשרים?
על מה אסור לוותר ולהתפשר?
איזו פשרה הכי קלה?
איזו הכי כואבת?
עם מי אני מדברת על בעיות?
עם מי אני מדברת על השגים?
אילו תחומים בחיים שלי מתחברים?
אילו תחומים בחיים שלי מפריעים אחד לשני?
כמה שעות אפקטיביות יש ביממה לתחום הזה? ימים בשבוע? שבועות בשנה?
האם יש בעיות התארגנות?
האם יש אוויר? בידור? שקט? איך מאפשרים אותם?
עם מי אני מתחשבן? מי עושה איתי חשבונות?
למי אני לא סולח? למי כבר הגיע הזמן לסלוח?
עם מי אני רוצה לדבר?
מי רוצה לדבר איתי?
מה עלותו גדולה מתועלתו?
מה אני משקיע עכשיו בשביל העתיד?
אילו השקעות אני קוצר עכשיו?
מה קבוע?
מה משתנה?
לְמה אני רוצה להרגיש יותר שיוויון נפש? לְמה פחות?
האם ביקשתי עזרה ולא קיבלתי?
רציתי לשנות ולא נתנו לי?
האם מצפים ממני יותר מדי? פחות מדי?
האם אני מממשת את הפוטנציאל שלי?
האם המסלול כבר קבוע? האם ניסיתי לשנות? האם הצלחתי?
מה קרה כשניסיתי לשבור את התבנית? לצאת מן המסלול? מה היו הרווחים? מה המחירים?
למי אני רוצה להגיד מילה טובה?
על מה בכיתי בפעם האחרונה? על מה אני רוצה לבכות?
על מה אני רוצה לצרוח? למי אני רוצה להרביץ?
מה השאלה הכי קשה?
מה השאלה הכי קלה?
על איזו שאלה אני לא מוכנה להתחיל לחשוב?
האם כל השאלות ברורות? האם כל התשובות ברורות?
עד כאן.
הפניה בלשון נקבה אינה אקט פמיניסטי כבר למעלה מעשור, אנא למען קוראותך וקוראך הפסק לעשות זאת
ניתן לצבוע את האסבסט בצבע אוטם כדי למנוע מהחלקיקים הזעירים להשתחרר לאויר. יש להניח כי הצבע הנ"ל אינו ידידותי לסביבה, ואולם לדעתי היתרונות עולים על החסרונות במקרה הזה.
באותו עניין, איני מבין את מי שמגדל את ילדיו בנהריה – היכן שפסולת אזבסט קטלנית מושלכת כבר שנים ארוכות. למיטב ידיעתי גם סטף ורטהיימר מעורב איכשהו ביצירת המצב שם, בהיותו בעל מפעל לשעבר שאחראי לחלק מהפסולת, אולם לא מצאתי חומר בנושא ברשת.
בינתיים השעון מתקתק, ופסולת אזבסט ישנה רק הופכת ליותר ויותר מסוכנת עם התפוררותה. מדוע נרדמים התושבים בשמירה? דור ההמשך של עיר שלמה בסכנה ואין פוצה פה.
הכל חארטה ברטה וגם עולה המון כסף.
מתי ילמדו לעשות דברים עד הסוף כאן?