נמאס לי לכתוב על הנושא הזה; הבלוג יהפוך להיות בקרוב בלוג אחר, יסקור נושאים יותר חשובים כמו גליטר ומוסיקה לא מעניינת. אני צריך להתחיל לנסות לא לשעמם את עצמי שאני כותב. מצד שני, יש בתוכי אש שמחייבת אותי לכתוב על זה. אם אני לא אכתוב, זה עשוי להגמר רע.
מה, אני באמת חושב שבנק פועלים יחזור לפועלים ובנק לאומי יחזור ללאום?
…
האמת?
ושאף אחד לא ישמע, אני לא מאמין שאפילו אחד מהדברים הללו יקרו. לא בשנים הקרובות ואולי אף פעם לא.
אבל אני פולני ממוצא קדום גרמני, ואולי את סבתא של סבתא שלי אנס איזה מונגול שהעביר לה את הגן המעצבן הזה, הגן שאחראי גם על ייצור של ערסים, אותו גן שבמינון סביר יותר, אינפרא-ערסי, רק גורם לנושאו לשמור על הכבוד.
והכבוד שלי הוא אינטלקטואלי. כלומר תודעתי. כלומר הוא נמדד בכך שגם אם יפריטו לי את התחתונים, שלא לומר כבישים, בריאות, חינוך, אויר, מים וחשמל, וגם אם חברי הטובים ביותר יתחילו להקים בתי ספר דמוקרטיים כי אין ברירה, וגם אם חברות ישנות שלי ישבחו את שרי אריסון בזכות כך שהיא פילנטרופית דגולה, גם אז ארצה לדעת – לדעת ולהגיד, להגיד ולצעוק, לצעוק ולנבוח – שאפשר היה אחרת. שאפשרי אחרת. שבמקומות אחרים [סקנדינביה כבר אמרנו הבוקר? ובצהרים? ובערב?? סקנדי סקנדי סקנדי נביה] זה קצת, או בתחומים מסויימים [מיסוי באמת פרוגרסיבי] ממש ממש אחרת.
זה הכבוד שלי.
ואני? כל הזמן מודד את המחיר של לא לכתוב.