קשה להשתחרר

שלושה אירועים מעברו של בלוג זה וכותבו:

לפני זמן כתבתי כאן משהו ולחיזוק הטיעון ציטטתי משהו שמישהי אמרה לי בשיחה פרטית. לא הזכרתי את שמה. היא נורא נעלבה מהמעשה שלי. התנצלתי.

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן פוסט (תנו למלים לעוף חופשי) ובו סיפרתי על קונפליקט פנימי בשתיל. השתמשתי בסיפור כדי להדגים קונפליקט נפוץ ברוב הארגונים. ננזפתי על כך.

כאן היה צריך להופיע תיאור של אירוע שלישי ועכשיו יבוא הסבר למה הוא לא מופיע. היה איזה אירוע סביב פוסט שלי כאן שבו היתה מעורבת מישהי. הפוסט פורסם באישור מלא שלה על הטקסט שפורסם. לפני פרסום הפוסט הנוכחי שלחתי לה את תיאור האירוע ולמרות שכל התקשורת בינינו היתה טקסטואלית ומתועדת, לא הצלחנו להסכים על תיאור שהיא תרגיש שהוא משקף את מה שקרה.

בשלושת הפוסטים האלה לא הוזכרו שמות, אבל כשאותם אנשים ראו את הטקסט על המסך, היה להם קשה.

אף אחד חוץ ממני ומהם לא יודעים על מי מדובר, ובכל זאת הם סבלו מכך.

ולמה נזכרתי בסיפורים האלה?

אתמול סיפרה מישהי שהיא התראיינה בחברה שרואה את תפקיד התמיכה הטכנית בלקוחות הארגון לא רק כפתרון בעיות, אלא גם כגישה לקהילת המשתמשים והרחבתה.

והיום נפגשתי עם חברה שמקדמת השתלבות של מותגים וארגונים בשיחה הנערכת ברשת.

הקשר בין שניהם הוא ה Cluetrain Manifesto – מניפסט שהתפרסם בשנת 1999 ושאני תרגמתי לעברית בשנת 2001.

והוא מתחיל ככה:

תושבי כדור הארץ…

החלה שיחה עולמית רבת עוצמה. בעזרת האינטרנט, אנשים מגלים וממציאים במהירות עצומה דרכים חדשות לשיתוף ידע. כתוצאה ישירה מכך, שווקים הופכים חכמים יותר – ומחכימים מהר יותר מרוב החברות המסחריות.

השווקים האלו הם שיחות. המשתתפים בהם מדברים ביניהם בשפה טבעית, פתוחה, כנה, ישירה, מצחיקה ולפעמים מזעזעת. הקול האנושי הוא אמיתי כשהוא מסביר או מתלונן, מתלוצץ או רציני. אי אפשר לזייף אותו.

רוב החברות המסחריות, לעומת זאת, יודעות לדבר רק בטון מרגיע, יבשושי וחד גוני של התכניות העיסקיות שלהם, הפרסומים שלהם וה"תודה-שהתקשרת -אנא-המתן" שלהם.

אותו הטון, אותם שקרים.

אם לא קראתם, תקראו אותו. זה באמת חשוב.

למרות שחלפו לא מעט שנים מאז פרסום המניפסט וההכרה העולמית והמוחלטת בנכונותו (עם כמה ביקורות צדדיות), העניין מתחיל לתפוס לאט בחו"ל ועוד פחות מהר בישראל.

אימוץ המניפסט משמעותו שחרור מתפיסות ישנות.

אימוץ אמיתי של המניפסט משמעותו מתן אפשרות לאנשים אחרים לספר עליך מה שהם רוצים, אצלך בבית.

ואפילו אם יש רשות עקרונית, פתאום לראות את זה על המסך הוא משהו שאנשים לא כל כך יכולים לסבול. אז אם יש להם ברירה, הם בוחרים שלא.

אולי באופן רציונאלי הם מבינים שאם היו משחררים, הם היו יכולים להרוויח יותר מהמשאבים שהם כבר השקיעו, אבל הצד הלא-רציונאלי של העניין עוצר אותם.