איך לימדתי טכנולוגיה

הפוסט של איתמר שאלתיאל, לאריין, החזיר אותי לפוסט שהתחלתי לכתוב פעם ועודד אותי לגמור לכתוב ולפרסם אותו כבר.

אני כבר לא בביזנס של ללמד טכנולוגיה, אבל חשבתי שאולי המחשבות והרעיונות שלי על הוראת טכנולוגיה יעזרו למישהו, איכשהו.

העיקרון המנחה הראשון שלי הוא שאנשים זוכרים מעט מאד ממה שמלמדים אותם.

ימים שלמים של כנסים והרצאות ובסוף, במקרה הטוב, יזכרו שלושה עד ארבעה דברים שלמדו. לא קשור לאיכות הכנסים וההרצאות אלא ליכולת של אנשים ללמוד דברים חדשים. ומה נקרא "ללמוד"? מה שהלומד הפנים ושייך לעצמו. מה שנתפס על ידי הלומד לרלוונטי ושימושי לעצמו.

אני הבנתי שהמוטיבציה שלי להעביר הרבה מידע לתלמידים שלי היא המוטיבציה שלי לתת, אבל לא בהכרח התלמידים שלי יכולים לקלוט את הכל.

לכן, למדתי להשקיט את הקול שרוצה לתת עוד ועוד וצימצמתי את כמות המידע שדחסתי להוראה שלי.

עוד עיקרון הוא שלמידה משמעותית מתקיימת על ידי פעילות של הלומד. לכן, החלק של השאלות והתשובות והחלק של השיחה בין התלמידים הופך את החומר הנלמד למשמעותי בשביל כל אחד מהם. עדיף להעביר פחות חומר ולהשאיר יותר זמן לשאלות ותשובות ושיחה, ובכך להפוך את החומר המועבר ליותר משמעותי עבור הלומדים.

לקראת הקורס שהעברתי בשתיל בשנה שעברה ניסיתי להבין מה אני עושה בקורס. הבנתי שכל ההוראה שלי מתחלקת לשלושה סוגים:

– להראות ש-יש.

– ללמד איך לעשות

– להפנות תשומת לב

בכל נושא, בהתאם לרמה הנוכחית של התלמידים, אני מתמקד באחד או בשני הסוגים. אף פעם לא בכולם ביחד.

להראות ש-יש

אנשים לא יודעים שיש דברים מסויימים. רק להראות להם שדברים קיימים יכול לעזור להם. הם יכולים לקחת את זה משם הלאה. יכול להיות שהם אפילו לא צריכים לדעת איך להפעיל את זה או להשתמש בזה אבל בעתיד קרוב או רחוק ידיעת העובדה שדבר מסויים קיים יכול לעזור להם.

לא תמיד צריך להיכנס לעומק של הדברים. לפעמים מספיק רק לרחף מלמעלה ולהסביר.

לדוגמה: ההרצאה שלי בכנס וורדקאמפ האתר הבא שלכם יהיה בלוג היתה מסוג "להראות ש-יש"

ללמד איך לעשות

כאן כבר צריך להיכנס לכיתת מחשבים ולתת לתלמידים להתנסות. בדרך כלל החלק הקשה ביותר הוא  לעזור לתלמידים להבין שהם יכולים לבד. זאת אומרת, להראות איך לעשות ולאפשר למידה אמיתית על ידי עשיה והצלחה.

יגאל חמיש עזר לי מאד באופן ההוראה שלי על ידי מתן משימות קטנות והדגשת ההצלחה של התלמידים.

להפנות תשומת לב

כאן כבר לקחתי מלימודי הבודהיזם שלי. בהתחלה התלמידים שלי התחרפנו. אבל די מהר הבינו את הייתרון ונהנו מהתרגיל.

כשהיינו בכיתת המחשבים, הייתי מלצל בפעמון והייתי מבקש מהם לעזוב את המקלדת והעכבר ורק להתבונן במסך. העברתי אותם התבוננות מודרכת במסך. מהנקודה שבה הם פעלו עם העכבר, במעגלים מתרחבים החוצה.

הפניתי את תשומת ליבם לאיזורים אחרים במסך. להודעות שהמערכת משגרת אליהם. לאפשרויות אחרות שמציעים להם.

לימדתי אותם שכאשר הם נתקעים ולא מצליחים, לעזוב את המקלדת והעכבר ולהתבונן. פשוט להתבונן. הם למדו שכאשר הם עושים זאת, הפתרון לבעיה כבר מגיע. הבעיה היא לדעת מתי לעשות את זה ולא לנסות לדפוק את הראש בקיר.

עד כאן.

אני מקווה שמי שמלמדים ומרצים על טכנולוגיה יקבלו איזו שהיא תועלת מהפוסט הזה.