יובל דרור שאל "אשטון נגד CNN: מה כל זה אומר?" ואני עניתי תגובה קצרה מהשרוול שגרמה לי לחשוב עוד ולהבין טעות של עצמי.
מדברים על השתתפות משתמשי אינטרנט במדיה החברתית. מדברים על כתיבה או פאסיביות.
אני מבין עכשיו שיש עוד אפשרות השתתפות והיא – מחווה.
קליק למעקב אחרי מישהו בטוויטר זו מחווה.
קליק על Like של סטטוס בפייסבוק זו מחווה.
להעביר הלאה אימייל לכולם זו מחווה.
מנקודת מבט של אנשים שמשקיעים בכתיבה ובביטוי מקורי, המחוות האלה לפעמים נתפסות כריקות.
אני לא בטוח איך חוקרי האינטרנט, סוקרי האינטרנט ומסקרי האינטרנט סופרים או מודדים מחוות. אם בכלל.
עובדה היא שמליוני אנשים מבצעים מחוות אינטרנטיות אחד כלפי השני.
עובדה היא שמליוני אנשים מבצעים מחוות אינטרנטיות יחידות שמצטברות למספרים משמעותיים.
עובדה היא שמליוני אנשים חותמים על עצומות אינטרנטיות או מצטרפים לקבוצות בפייסבוק.
ההצטברות של כל העובדות האלה מחייבות אותי להתייחס למחוות באופן רציני.
אולי אני לא מוצא באופן אישי טעם לבצע את המחוות האלה, אבל אסור לי לפסול אותן כבלתי חשובות או בלתי משמעותיות לאלה שכן מבצעים אותן.
יפה הבחנת. מחוות אינטרנטיות, כמו מחוות ב"חיים" הן כלי נהדר לשמח הן את עצמנו והן את המקבל.
עם זאת, בהקשר הספציפי הזה, עברתי חוויה מתמיהה קלות אתמול בלילה. אחרי שקראתי על כל ענין הטוויטר הזה של אשטון קוצ'ר התחלתי לעקוב אחריו. הבעיה היתה שיום מאוחר יותר החלטתי שהעדכונים שלו מעצבנים ומשעממים אותי, ורציתי להוריד אותו (ממילא כבר עבר את המיליון) אבל לא יכולתי. בכל דרך שניסיתי להפטר ממנו, קיבלתי הודעות שגיאה בנוסח "אופס, משהו לא בסדר". לא היתה שום בעיה להסיר משתמשים אחרים באותו הזמן. רק אחרי שכתבתי על זה בטוויטר שלי, גיליתי שהאדון נעלם מהרשימה שלי. אני תוהה אם זה ציורף מקרים מוזר, או יותר מזה. אם זה יותר מזה – זה מאד מעצבן אותי.
אני קורא בדיוק עכשיו את 'רעש – קווים לדמותה של הפרעה תרבותית' של יעקב בורק. ספר בהחלט מומלץ. הוא מדבר שם בין השאר על עשיית 'טובות' בהקשר הבינ-אישי בחיים הפרטיים ובארגונים ומציג מסקנות מרתקות של מחקרים לגבי המניעים לעשיית 'טובות'. אם אפשר לקבל את ההתיחסות ל 'מחווה' שאתה מדבר אליה כאל 'טובה' שבורק מזכיר בספר שלו, אז אפשר לטעון שמדובר כאן בחלק משיתוף פעולה בין עובדים (עמיתים/בעלי עניין משותף וכו'). אגב, הוא קושר את הנושל טובות לעיקרון ההטייה האגוצנטרית, וקובע שיש שונוּת בהתייחסות של השולח (הממליץ) לבין המקבל (המומלץ).
זו הבנה נדיבה שלך. גם אני מרגישה ככה. ג'סטה קטנה. סימון שראיתי, הגבתי. קריצה קטנה. מחווה אנושית,
אפילו שוירטואלית.
הנה חיוך וירטואלי:) שהוא גם אמיתי.
לפחות בפייסבוק המחווה (like) היא יותר מאיתות על מחשבה חיובית.
היא מביאה עדכונים על אותו פריט להתראות שלי.
היא מרמזת למי שעוקב אחרי שיש כאן משהו לשׂים אליו לב.
ואם היא מוסיפה למצב הרוח החיובי של הכותב/ת, למה לא? כמעט כולנו אוהבים מחמאות.
Pingback: » הרדיו החכם מנקודת מבט של המאזין » וובסטר - הבלוג של חנן כהן