אתמול היה יום הזיכרון האמריקאי – Memorial Day, יום המקביל ליום הזיכרון שלנו.
נתקלתי בטוויטר בברכות happy memorial day ועל זה עניתי שבישראל ברכה כזאת היתה נחשבת לאוקסימורון. ואכן, שני חברי טוויטר שלי מארה"ב כתבו שזה אוקסימורון גם בשבילם.
וזה החזיר אותי לכלי רטורי שאני לא סובל – השוואה של ישראל לארצות אחרות.
"בכל מדינה מתוקנת זה לא היה קורה".
"רק בישראל…."
אז הנה אנחנו רואים שגם בארצות הברית (לא) הדמוקרטיה הגדולה בעולם (שהיא בכלל הודו), יש מטומטמים שלא מבינים את משמעות יום הזיכרון ואומרים "יום זיכרון שמח".
בכל מקום יש מטומטמים, ורשעים, וגזענים, ופגעים ביורוקרטיים, ופוליטיקאים מושחתים.
ממש לא רק בישראל.
ובכל מקום בעולם יש אנשים חכמים, טובים ונחמדים. אפילו ערבים. ולכן המחמאה "המוח היהודי" כבר לא ממש עובדת.
האינטרנט מאפשר לנו להחשף לכל הרע ולכל הטוב בכל העולם, מה שמחליש מאד את הכלי הרטורי "רק בישראל".
כשאני קורא "רק בישראל" או "בכל מקום אחר דבר כזה לא היה קורה" או "המוח היהודי" אני מייד יודע שהדוברים או הכותבים לא עשו שיעורי בית ומשתמשים בטריק הישן "טיעון חלש – להרים את הקול".
כתבת שאתה לא אוהב שמשווים את ישראל למדינות אחרות, והנה עשית את זה בעצמך…
בוא ננסה: "רק בישראל מישהו היה כותב "טיעון חלש להרים את הקול" :-).
זה נכון שלישראל אין מונופול על הטיפשות, כמו שאין לה מונופול על החוכמה, אבל איזה חבל שבין שאר האתוסים שנזנחו, נזנחה לה גם השאיפה להיות עם סגולה…
כדרלעומר-
וכי למה אני צריך לשאוף להיות עם סגולה? מה כ"כ טוב בזה?
יכול להיות שרק בישראל אומרים שרק בישראל?
כי זה לא יום אבל. זהו יום זיכרון ובעיקר גאווה צבאית, ולשאר זהו יום חופש קניות וברביקיו בטבע
קטנוניות אופטיפיקית מצידי, אבל ארה"ב היא כן הדמוקרטיה הגדולה ביותר..
נראה לי שהמשמעות היא שהיא ה greatest ולא בגודל של מספר אנשים.
ומהבחינה הזו, היא הרבה יותר חופשית ודמוקרטית מהודו..