אתמול לא ישבתי כל היום ליד המחשב ולכן הבוקר קורא ה RSS שלי היה גדוש יותר ממה שהיה לי סבלנות לקרוא.
באיזה שהוא שלב לחצתי על "סמן הכל כנקרא".
הלחיצה הזאת דרשה ממני להתגבר על תחושת הבעלות שלי כלפי פריטי המידע וההפניות שצטברו אצלי.
ברגע שהם נשמרו אצלי והופיעו אצלי על המסך, התייחסתי אליהם כאל "שלי". כאל רכוש.
אבל מה מבדיל בין המידע שפורסם באינטרנט ביממה האחרונה ובין המידע שנצבר אצלי?
למה חשוב שאני אקרא את מה שנצבר אצלי יותר מאשר מה שפורסם בכל מקום אחר?
ההחלטה ללחוץ על "סמן הכל כנקרא" היתה בשבילי הודאה שאולי יש הבדל, אבל הוא לא כל כך קריטי.
ברגע שהבנתי שה"שלי" הזה, הבעלות הזאת, הם עול בשבילי, השתחררתי.
סמן הכל כנקרא.
אני נתקפת בקוצר רוח אם המידע לא מצטבר בקצב גבוה מספיק. אין לי סבלנות לקרוא את המידע אם הצטבר מידי.
מה שהצטבר ואין זמן לקרוא – אבוד גם כך.
סמן הכל כנקרא.
מזדהה מאוד עם דבריך
אני פריק גדול של RSS Reader, אבל יחד עם זה אני עושה כמה פעולות שתסעיינה לי להתמודד עם עומס הפריטים המגיעים ל Reader:
1. אני יוצר תיקיות ע"פ נושאי עניין ומשייך אליהן את הפידים השונים
2. אני בדרך כלל "הולך אחרוה" בפידים השונים, כדי להגיע לכותב המקור, וכך מצמצם את מספר הפריטים ומזקק אותם
3. מעת לעת אני מסמן הכל כנקרא, או שאני מסמן תיקיות מסויימות כנקרא, והיות ויש לי כיסוי די טוב ממקורות שונים, בעיקרון אני לא מפסיד דבר.
בקיצור, סמן כנקרא, כמו שאמרת.
נכון ביותר.
הבחנה עמוקה מאוד.
מזדהה עם המתואר, לאו דווקא עם המסקנה.
אני משתמשת בתקיות וכל מה שנכנס לרסס פיד שלי לא נכנס סתם כלאחר יד. בלוגים שמפוצצים אותי נמחקים.
הפחד שלי הוא שאני אפספס משהו. הרבה בלוגים שאני מנויה עליהם לא סוקרים אירועים וחדשות אלא מספרים לי על ההגיגים הפרטיים וחייהם של הכותבים. אני לא רוצה להחמיץ, לא סתם צירפתי אותם אל חיי (=אל הרידר). באיזשהו מקום, זה ישמע מוזר, אני מרגישה לא נעים אם לא קראתי. הם הרי שם בשבילי, לא?
חווה הרגשה דומה באימיילים שלפי הכותרת אני מבין שהם לא מעניינים – שאני מקבל בודדים זה בסדר, אבל אחרי יומיים שלא היה לך זמן פנוי – אני לא מסוגל (טכנית כן, כמובן) למחוק (או לסמן שנקראו) הודעות.. בסוף לפעמים אני מגלה את האומץ לסמן כ"נקרא" לפעמים שולח לארכיון ולפעמים פשוט משאיר אותם ונשאר עם "X הודעות שלא נקראו" תמידי – עד הפסח הבא…