יום שישי בלילה בחוף הכינרת.
חם. מאד. האוויר לא זז מילימטר. לכולם קשה להירדם.
בשעה עשר בערך מתחילה להישמע מוזיקה רועשת. יותר מהרגיל בחוף. כמו ממערכת הגברה רצינית.
מהכרותי עם ההתנהגות בחוף אני יודע שאין לי סיכוי שיחלישו.
בשעה אחת עשרה אני מחליט לנסות והולך לעבר הקול.
שולחנות ערוכים, תאורה ומערכת הגברה. במרכז מפזזות במעגל לצלילי המוזיקה כמה נשים מלוכסנות עיניים וילדים.
אני יודע מה אני צריך לעשות.
אני שואל "מי האחראי?" ומצביעים על מישהו. ישראלי.
אני ניגש אליו ואומר לו "זה חוף ציבורי. עכשיו אחרי אחת עשרה בלילה. בבקשה תחליש את המוזיקה. אם לא תחליש, אני אקרא למשטרה".
הוא קם ומייד מחליש. אפילו מברר אם מספיק חלש.
אני חוזר למחנה שלנו ומתבייש בעצמי.
בשביל להשיג שקט השתמשתי בנשק הכי חזק שיכולתי. איום בקריאה למשטרה.
זה היה או הילדים שלי או הילדים שלהם.
בחרתי בילדים שלי והפעלתי כח בלתי סביר.
לא טוב לי עם מצב שבו חיים לידי אנשים "לא חוקיים".
לא טוב לי שחיים לידי אנשים שמגע מקרי עם המשטרה יכול לגרום לגירוש שלהם או של הילדים שלהם.
לא טוב לי עם הידיעה שיש אחרים שמנצלים את החולשה ואת האנשים בדרכים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהן.
בימים אלה מתקיים מאבק משותף של אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה נגד גירוש הילדים. עד עכשיו לא כתבתי על זה כלום כי מה לי ולהם. עכשיו קרה לי משהו ואני קשור.
בבקשה, תציצו באתר של ילדים ישראלים.
Pingback: Tweets that mention » הילדים שלי, הילדים שלהם, ילדים ישראלים » וובסטר – הבלוג של חנן כהן -- Topsy.com
יפה אמרת.
תשמע, אני לא יודעת מה איתך, אבל כשהשכנים שלי עושים מסיבות רועשות, אין לי בעיה להזמין עליהם משטרה.
לפעמים השכנים המרעישים הם הישראלים חובבי הטראנס מהבניין ממול, ולפעמים השכנים המרעישים הם ההודים מהבניין שמאחוריי.
בפעם הראשונה שהזמנתי משטרה על אחת מן המסיבות הסוערות של שכניי ההודים (הם נוטים לעשות מסיבות שכאלה בערך אחת לחודש, עד השעות הקטנות של הלילה, ובסופן להשליך שלל צלחות ופחיות מגג הבניין שלהם אל תוך החצר המשותפת), בחיי שהרגשתי די רע עם המחשבה על כך שייתכן שיהיו בין המשתתפים במסיבה גם כאלה שלפי מדד אלי ישי אינם אמורים להיות כאן.
אפילו הסוויתי קצת את התחושה הזו בבדיחה עגומה ואכזרית בנוסח "האם להזמין משטרה, או להזמין את יח' עוז ולפטור את עצמי מהמטרד גם בעתיד?"
ואז אמרתי לעצמי, קיבינימט, אם אנחנו אמורים לחיות כאן ביחד, אני חושבת שלכולנו מגיע לחיות ביחד בצורה נוחה ונעימה. וזה כולל גם את הזכות שלי (המגיעה לי על פי חוק) לכך ששנתי לא תופר בשלוש לפנות בוקר כתוצאה ממוסיקה קולנית (מכל סוג ועדה).
ומאז באמת שאין לי שום סנטימנטים בעניין הזה. ואני לא חושבת שיש כאן הפעלת כוח מופרז.
סליחה, אבל ניסית לפני כן לבקש בנימוס? יכול להיות שהוא היה נענה.
אני אומר את זה מנסיון.
מה הבעיה אני הייתי קורא למשטרה ומצידי שיבררו אם הם לא חוקים ויגרשו אותם.
אני מבטיח לך שבדרום מזרח אסיה הם לא היו מעיזים להתנהג בחוסר כבוד.