מתחיל בעפיפונים ונגמר בבלוגים על אוכל

אתמול השתתפתי באירוע עפיפונים בקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן.

בבוקר בנו עפיפונים ואחה"צ העיפו. בבוקר היה כיף ואחה"צ היתה רוח חזקה וכמעט שלא עפו העפיפונים שנבנו בבוקר אבל זה לא מה שחשוב.

עומר, זה שהזמין אותי, סיפר לי שכשהוא היה ילד אבא שלו והוא היו בונים עפיפונים ממקלות ונייר ומעיפים אותם והיום כמעט אף אחד לא עושה את זה. למה זה קורה? הוא שאל אותי.

הסיבה היא האינטרנט והוזלת הייצור.

פעם, כדי שיהיה לך תחביב היית צריך לאסוף כלים וחומרים ולפתח תבונת ידיים.

היום, כל מה שצריך כדי שיהיה לך תחביב זה מחשב ואינטרנט. הכל נמצא שם, בכל תחום עניין.

אנשים כבר לא בונים מכשירים ובשביל לבנות רהיט צריך ציוד של נגריה.

בגלל הוזלת עלויות הייצור, כבר לא מתקנים מכשירים בבית. פשוט זורקים אותם וקונים חדש.

כשאני הייתי ילד בקיבוץ היו לנו שיעורי מלאכה שבהם למדנו לעבוד עם כלי עבודה. חלק ממיומנויות החיים הבסיסיות.

היום, ילדים לא יודעים להחזיק מסור. אולי מברג.

גם הילדים שלי לא יודעים לפתוח מכשיר ולבדוק האם יש איזה חוט משוחרר.

ואז נזכרתי במחשבה שגם היתה לי לפני כמה ימים.

הילדים שלי יודעים ואוהבים לבשל.

אבל לא רק הילדים שלי. נראה כאילו בישול הפך להיות תחביב נפוץ.

תכניות טלוויזיה המוקדשות לבישול ואפילו ערוצים שרק עוסקים בכך וכמובן בלוגים על אוכל ובישול (כמו בצק אלים שממנו לקחתי את התמונה).

נראה לי שבישול הפך להיות המוצא הפופולארי לצורך בטיפוח תבונות הכפיים. ממילא בכל בית יש מטבח. לא צריך שום דבר מיוחד כדי להתחיל בתחביב ואפשר לאט לאט  לרכוש כלי חדש, ספר חדש ומיומנות חדשה.

המטוטלת עוד תחזור וכבר רואים בעולם הגדול חזרה לתחביבים הכוללים בניה ותיקון כחלק מהתנועה האקולוגית והאנטי-צרכנית. זה עוד יגיע אלינו.