שמעו ילדינו והאזינו נכדינו! – יאיר גרבוז

בעצרת לציון 15 שנה לרצח רבין, נאם יאיר גרבוז את הנאום ששמכל הנאומים שיקף ביותר את הרגשותי ומחשבותי.

ביקשתי ממנו את הנאום ואני מפרסם אותו כאן ברשותו

כשהיה יצחק רבין בן 16 בלבד הוא למד להשתמש בנשק ובהיותו תלמיד בבית- הספר "כדורי" הצטרף לשורות "ההגנה". בשנת 1941 בהיותו בן 19, התגייס רבין לפלמ"ח. יחד עמו התגייסו ולחמו צעירים, ממש ילדים, בני שש עשרה ושבע עשרה ושמונה עשרה. הם היו דור של אנשים אמיצים וחדורי תחושת חובה ושליחות, את נעוריהם הם הקדישו והקריבו למען המדינה שבדרך. אנשים בונים, מגינים וחולמים, שנאבקו בשלטון הבריטי,  שעסקו בעלייה, בהתיישבות וביצירת הבסיס להקמת מדינת ישראל וכוח המגן שלה. היום הזה אדבר כאן אך ורק אל ילדינו ונכדינו, אל אלה שגילם היום כגיל המתגייסים אז. היום אקרא להם בתחינה לעשות מעשה ולהתגייס להצלת המדינה שאנחנו נכשלנו בשמירתה ובעיצוב דמותה. לא קלה הקריאה הזו, כשם שלא קל להודות בכישלוננו ובאזלת ידינו ובצורך של הדור שלי להסתלק מהמפה הפוליטית. לא רק להתגייס אתם צריכים אלא אף להקים את התנועה והמסגרת שמתוכה תצאו להחזיר למקום האובדני הזה את שפיותו, את ערכי המוסר שיהיו נר לרגליו ואת התקווה וטעם הקיום. מנהיגות ישרת דרך אתם צריכים לגדל מקרבכם כי אלה שלנו, אלה שבחרנו, בגדו בנו, שיקרו לנו והפקירו אתכם.

שמעו ילדינו והאזינו נכדינו! במקום שנשאיר לכם מדינה מתוקנת, נאורה, רודפת שלום וצדק חברתי, אנו משאירים לכם מקום שניוונו והשחתנו אותו ועוד אנו מצווים עליכם לתקנו ולבנותו מהיסוד.

שלא כמו יצחק רבין ואנשי הפלמ"ח, אין אתם זקוקים לנשק חם לצורך משימתכם. אין אתם צריכים לרוץ בתעלות הקשר, לא להרוג ולא להיהרג, אלא להתחיל מחדש את הקרב על השלום ועל גורל החברה הישראלית. אתם צריכים למגר את הייאוש באמצעות החזון. מורשת רבין אינה רק לזכור ולהתאבל אלא לעשות ולשנות.

לפני חמש-עשרה שנים נרצח כאן ראש-ממשלת ישראל ונגדעה מנהיגות מהארץ והחל עידן העריצות השלטונית. חמש עשרה שנים אנחנו מתרכזים כאן בכיכר ומבטיחים ונשבעים ומטיחים…אך לשוא. אמרנו: לא נשכח ולא נסלח! ושכחנו. אמרנו: לא נאפשר לרוצח הנתעב לרצוח גם את תהליך השלום! ואפשרנו. אמרנו: ננקה מקרבנו את המסיתים ולא נתן לגזענות לעבור, אבל הם מתרבים ומרימים ראש ומקצינים ומשתגעים ומתנבאים ואינם מנסים כלל להסתתר מפנינו ולא להעמיד פנים נאורות ואין עליהם מורא וגם החוק לא מטריד את מנוחתם. חמש עשרה שנה אנו מתאספים להבטיח: די לכיבוש! ודי להשחתה שהוא גורם, אך לא רק שלא סיימנו את השליטה בעם זר אלא איבדנו את השליטה בעצמנו וארצנו נכבשה מבפנים על-ידי המתקראים מנהיגינו שאינם אלא חבורת נפוליונים, זחוחים, מנופחים, נהנתנים, מנותקים. אין להם חזון ואפילו לא תוכנית מעשית ופשוטה מלבד דבקותם בשררה והנאתם המושחתת ממנעמי השלטון. חמש עשרה שנה עמדנו ונשבענו: די לשכול! והמשכנו להרוג ולהיהרג.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שהעם איננו מחולק כבעבר וכי צד אחד הכיר בכך שצריך משא ומתן ופשרה והצד השני הבין שלא רק הוא רודף שלום וכי לא הכול תלוי רק בנו.  יש מידה של צדק בדבריו של ראש-הממשלה, אלא שמידת הצדק כה קטנה שאין טעם להטריח את הצדק לכאן. אכן, העם שותק ונדמו כמעט קולות חילוקי הדעות… אבל כל זה קרה כי צד אחד יודע שהמשא ומתן איננו אלא הצגה ואחיזת עיניים והצד האחר יודע אף הוא שהכול עלי תאנה. אכן, בין אדישים לבין מיואשים אין באמת איבה כל כך גדולה. לאנשים בעלי דעה והשקפה אין אל מי לשאת עיניים. נכון; כשהכול כפופים ומושפלים ומרומים הם נראים מאוחדים יותר. פעם עוד אמרו שראש הממשלה מנותק מחלק מהעם, אבל לשם מה ינתק מר נתניהו את עצמו מחלק מהעם אם הוא יכול, ביחד עם חבריו מהקואליציה ומהאופוזיציה להיות מנותק מהעולם כולו. הם אינם שליחי ציבור. כל אלה הם הורסי ציבור. אני מציע לכם, בנינו ונכדינו, שהיום תהפכו את העצרת האחרונה הזו לגיוס הראשון.

אנו משאירים לכם מדינה הטוענת שכלכלתה טובה ויציבה – כי העניים אינם מעניינים אותה. מדינה הנושאת את דגל הדמוקרטיה אך מקיימת מדיניות גזענית. מדינה הרואה את מערכת החינוך קורסת ולא מבינה שעם מופתים, כמו אלה שעומדים בראשנו, אי אפשר כלל לקיים מערכת חינוך. האלימות והשנאה נעשו מחנכינו. לא עם הספר אנחנו ולא אור לגויים ואפילו לא אור לעצמנו. העיתונות טובעת בתוך האשפה שהיא מייצרת. הסאטירה נדמה. בגיל 19 התגייס רבין וכל חייו נשאר מגויס – מרביתם למלחמה ולהגנה ובאחרית ימיו גייס עצמו למלחמה על השלום ובה נפל. אתם חיים כיום במדינה שהפכה את השלום לאויב. אתם חיים בחברה שהפכה את ההומניזם לאיום.

תשאלו בודאי מדוע עלינו להתגייס אם הכול כל כך רע? ובכן, ראשית, כי אסור שהרע ינצח. ושנית – הארץ הזו היא שלכם ולא של מהרסיה. הגזענות והאלימות והבורות יפילו ויספו צדיק עם רשע אם לא נעצור אותן.

אתם נקראים להניף דגל של מדינה שבנייתה ויסודה הם פלא אנושי. כאשר תטיילו בארץ היפה הזו ותכירו את נופיה ואת דרכיה ושביליה, כאשר תלמדו להתענג על השפה העברית, כאשר תקראו את דפי ההיסטוריה שרשמו חלוציה, כשתתעמקו באוצרות מחשבת ישראל לדורותיה, כשתלמדו להעריך את האמנות החשובה הנוצרת כאן, כשתבינו עד כמה חשוב ללמוד את השפה הערבית כדי להגיע להבנה אמיתית עם אזרחינו הערבים ועם שכנינו… אם תמנו ותפרשו את כל אלה תמצאו שאתם מקבלים מדינה אשר למרות כל קלקוליה יושבת על תשתית מופלאה.

כל מה שתאחלו לעצמכם וכל מה שתייחלו לו ניתן להשגה אם, בניגוד לנו, תבינו שכך אי אפשר יותר, שאם נמשיך כך ולא נעצור ולא נשנה, מרחפת עלינו סכנה איומה מבית . התפקדו! והיאספו! וקראו לחניכי תנועות הנוער המתחדשות ולכל נערה ונער בעיר ובכפר.

היו אמיצים כמו האומץ של הבונים ולא כמו האומץ של ההורסים, כמו האומץ של האוהבים ולא כמו האומץ של השונאים, כמו האומץ של יצחק רבין ולא כמו שיגעון הגדלות של הטוענים שהם ממשיכיו. למדו אותנו – הוריכם שנכשלו, לחזור להיות אוהבי שלום ורודפי שלום. שאו עיניים למרחק. אל תעסקו באפשרי ובמצוי אלא ברצוי ובנחוץ. גם אם ההתחלה תיראה לכם אוטופיה זכרו שהאלטרנטיבה היא קטסטרופה.

הרבה לעג שפכו מנהיגינו הנלעגים על הצרוף "מזרח תיכון חדש" ואני מציע לכם לאמץ אותו אל ליבכם וללכת עמו בגדולות כי ההולכים בקטנות נעשים קטנים וקטנים ומזיקים מיום ליום.
אי אפשר כבר למלא את הכיכר כמו בעבר כי אי אפשר יותר לעסוק בעבר, במה שהיה ובמה שנקטע, לכן צריך להרים ראש ולשאת עיניים למה שיהיה. עליכם המלאכה לשלוח לביתם את אלה שהכול מגיע להם מאיתנו ולנו לא מגיע כלום מהם. חמש עשרה שנים עמדנו בכיכר וביקשנו שלום אך השלמנו עם העדרו. ביקשנו שתי מדינות לשני עמים וקיבלנו מדינה אחת מקולקלת שכרגע אינה טובה לאף אחד משני העמים.

כשאין סיכוי לשלום יש וודאות למלחמה. כשאין סיכוי לצדק וודאי שיפרח העוול. כשאין סיכוי לחברה מתוקנת פורח הניצול. כשאין סיכוי לחינוך יש סיכוי מצוין לבערות ולאמונות תפלות. כשיחידים צוברים הון ללא גבול ומידה אין ספק שחלקו יעשה את דרכו אל השלטון.  רבים מכם הדליקו נרות כאן בכיכר אחרי הלילה הנורא ההוא. הפכו את הנרות ללפיד וסלקו את החושך.