הבוקר בדרך לעבודה ראיתי שתי משאיות חוסמות אחת את השניה בצומת וכל אחד מהנהגים מצפה מהשני שיזוז. שתי משאיות מאותו דגם.
המחשבה שלי היתה "הרי שניהם חברים, למה הם עושים את זה אחד לשני?"
ואז הבנתי את הטעות שלי.
העובדה ששתי המשאיות הן מאותו הדגם גרמה לי להניח שיש ביניהם קשר. למעשה, הן היו סתם שתי משאיות לא קשורות.
וזה הזכיר לי משהו שלמדתי לפני הרבה שנים בקורס 'מבוא לפסיכולוגיה חברתית' בקמרה אובסקורה. המרצה לימד אותנו שההתפתחות האנושית הטמיעה בנו את ההנחה ש'המוּכּר הוא האהוּב'.
ההנחה הזאת היא הבסיס להצלחה של הפירסום. אם כל הזמן נשמע 'קוקה קולה' ונראה את הסמל של 'קוקה קולה', כשישאלו אותנו מה אנחנו רוצים לשתות נגיד 'קוקה קולה' כי זה מה שאנחנו מכירים ולכן זה מה שאנחנו אוהבים.
כשאנחנו נוהגים במכונית מסויימת, המכוניות מאותו הדגם יבלטו לנו בכביש.
נשים בהריון ובני זוג של נשים בהריון פתאום שמים לב לנשים בהריון שמסביבם, למרות שכל הזמן הן היו שם.
להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צדדים פוליטיים.
מכיוון ש'כולנו יהודים' אז כולנו אמורים לאהוב אחד את השני. אנחנו מצפים מעצמנו להיות סולידאריים כלפי הדומים לנו. הדומים לנו מצפים מאיתנו להיות סולידאריים כלפיהם.
אנחנו מניחים את זה גם כלפי השונים מאיתנו. אנחנו מניחים שהערבים אוהבים אחד את השני ויש ביניהם שותפות רק בגלל שהם ערבים.
להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צד הפוך – 'עמית או טורף'.
מי שהוא לא 'אנחנו' הוא 'נגדנו'.
ההנחות האלה שזורות במחשבות שלנו ובהרגשות שלנו מבלי שנהיה מודעים להן.
ההנחות האלה משפיעות עלינו לחשוב ולהרגיש דברים שאם נבדוק אותם, נבין את ההטיות שלנו.
״אנחנו מצפים מעצמנו להיות סולידאריים כלפי הדומים לנו. הדומים לנו מצפים מאיתנו להיות סולידאריים כלפיהם.״
ניסוח מעניין, לא רק לאור מה שכתבת, אלא בעיקר לאור מה שהחסרת – הדבר הבסיסי ביותר: ״אנחנו מצפים מהדומים לנו להיות סולידאריים כלפינו״. לפי הניסוח שלך מדובר כאן רק על מה ש״אנחנו״ (מי?) אמורים לתת ל״הם״ (מי?), כאשר בפועל מדובר בסולידריות אמיתית והדדית ובחלוקה פיקטיבית בין ״אנחנו״ ל״הם״.
דרך אגב, כל תנועות הפועלים למיניהן ניסו לגייס את התכונה הזו לטובתן – במקום סולידריות ״טבעית״ יותר עם בני אותו העם, סולידריות על־לאומית עם בני אותו המעמד. וגם כאן כמובן עם אותו אויב מדומיין: ״מי שהוא לא 'אנחנו' הוא 'נגדנו'.״ – מי שאינו פועל עני, מתפרנס מ״ניצול״ וכדומה.
יש לעקרון הזה סיבה אבולוציונית. המוח האנושי חי רוב ימיו (100 עד 250 אלף שנים, תלוי איך סופרים) בסביבה שבטית. כל אדם הכיר משהו כמו 40 איש, בני השבט שלו. והם, המוכרים, הם הסביבה הבטוחה. אדם שהוא זר, הוא כנראה משבט אחר ויש סיכוי שהוא ינסה להרוג אותי.
אפשר לייחס לאינסטינקט הזה גם את הגזענות האנושית: אדם עם צבע אחר או מראה אחר הוא זר, ולכן יש לפחד מפניו ולשנוא אותו. התרבות האנושית המודרנית מנסה לשנות את זה, אבל האתגר הוא עצום.
והנה עוד תופעה פסיכולוגית: כאשר אנחנו חושפים את הרקע הפסיכולוגי של דעה מסויימת אנחנו מבליעים מסקנה שאומרת שאם לדעה יש רקע פסיכולוגי, היא לא אמיתית. האם קוקה קולה הופכת להיות פחות טעימה ברגע שחשפנו שהיא אהובה בגלל שהיא מוכרת? האם יהודי שאוהב יהודים ושונא ערבים לא יוכל להצדיק את אהבתו ושנאתו, כי סוף סוף חשפנו את האמת, שזו רק תופעה פסיכולוגית…?
אכן כך, יוחאי. מחקרים מוכיחים שסיבות ביולוגיות בלבד הן הגורמות לכך שגברים בדרך־כלל מחבבים נשים ולהיפך. עכשיו, כשכוחות הקידמה עוזרים לנו להיות מודעים לכך, ננסה לשנות זאת, אך האתגר הוא עצום…
Pingback: » פמיניזם זה לא עניין של נשים » וובסטר – הבלוג של חנן כהן