יש לי חבר שהוא רופא. החברות התחילה באינטרנט ונמשכה ב"פנים אל פנים" ובין המשפחות. קוראים לו ד"ר אסי סיקורל.
אסי הוא רופא משפחה. רופא של אנשים, לא של מחלות.
אסי ביקש ממני לייעץ לו בקשר להיבטים האינטרנטיים של מאבק רופאי המשפחה במסגרת מאבק הרופאים הנוכחי. 80% מהעשייה הרפואית נעשית בקהילה והשאר בבתי החולים אבל דרישות רופאי המשפחה לא נמצאות בחזית המאבק ואפילו כמעט שלא בשוליו. רופאי המשפחה לא רוצים עוד כסף למשכורת אלא שיפור התנאים כדי שיוכלו לטפל טוב יותר בכולנו.
אסי סיפר לי על דרישות רופאי המשפחה. ביקשתי ממנו שינסח את הדרישות מנקודת המבט שלנו, של אלה שפוגשים את הרופאים במרפאה.
כשקראתי את מה שהוא כתב עלו בדמיוני הרופאים שאני פוגש במרפאה המקומית שלי בבית שמש ושמתי לב לתכונה משותפת אחת של כולם – קשה להם לחייך.
הם לא מחייכים כי הם עובדים בתנאים לא אפשריים. הראש שלהם מלא בצרות של עצמם ושל אחרים והם לא יכולים לפנות את עצמם אלינו. הם יכולים לעשות רק את המינימום הנדרש כדי לתת מרשם או להפנות אותנו הלאה לרופא מומחה.
בממוצע יש להם שבע דקות לפגוש אותנו בביקור והשבע דקות האלה כוללות שני טלפונים וכניסה אחת עובדי צוות המרפאה להתייעצות או לחתימה על מסמך.
רופאים מחייכים הם רופאים שמבצעים רפואה טובה.
כשאנחנו נכנסים לרופא/ה, אנחנו רוצים שהוא או היא יחייכו אלינו חיוך מזמין, רענן ואמיתי שיגיד – "אנחנו רוצים להיות כאן ועכשיו רק בשבילך."
הדרישה שלנו מאלה שמתקצבים את רפואת המשפחה מתמצית באמירה אחת פשוטה: אנחנו דורשים רופאים מחייכים.
שנתיים חייתי בקליפורניה ושבעתי מחיוכים מעושים בכל מקום. אני לא צריך רופא מחייך, אני צריך רופא רגוע ומרוכז שיכול לשים לב לפרטים ולשאול את כל השאלות הנכונות. רופא שמשרה עלי את הבטחון שאני לא מנופנף עם אבחנה מהירה במקום אבחנה נכונה.
לצערי הבעיה הזו קיימת מרופאי משפחה ציבוריים ועד לרופאים מומחים פרטיים, ואי אפשר לפסול שלא רק הכסף והעומס משחקים פה תפקיד, אלא תרבות חסרת סבלנות ואי הצמדות לפרוטוקולים. לצערי יש לי יותר מדי מקרים בחוג המשפחה והחברים של אבחנות שגויות מסיבות כאלו וכל חודש נוספת עוד התנסות מטרידה. השאלה אם בכלל ניתן למצוא לזה פתרון
Pingback: אנחנו דורשים רופאים מחייכים