פעם, לפני המון שנים, בערך עשר, נפתח הפורום של קונספציה. זה היה המקום שבו שרצו הרבה מאלה שעשו אינטרנט בארץ הקודש.
למרבה הפלא, הפורום עדיין פועל ואפשר לשוטט בו במשעולי ההיסטוריה. לדוגמא, באוקטובר 2001 יריב חבוט שואל בפורום האם ישרא-בלוג: חכם או תוצר של ילד מפגר? (למי שלא שולט בהיסטוריה של האינטרנט הישראלי, יריב מכר את ישרא-בלוג לפורטל נענע.)
הפורום היה המשך של אתר קונספציה שבו התפרסמו מאמרים שנבחרו על ידי עורכיו.
יוצרי הפורום (ירדן לוינסקי, אורי ברוכין, אמיר דותן ומי עוד?) התניעו את הפורום על ידי שאלה למשתתפים – "איך לקרוא לילד?". אני לא יודע אם זאת היתה הכוונה, אבל השאלה הזאת יצרה מייד אצל המשתתפים תחושת שייכות. "אני משתתף/ת במשהו שהוא גם שלי".
בסוף התקבלה ההצעה שלי אבל זאת לא הנקודה כאן. באמת.
כמו בכל פורום בעולם, גם השיחות בפורום של קונספציה התחלקו לשתי קבוצות – שיחות בעלות תוכן הקשור לפורום (יצירת אתרי אינטרנט ותרבות דיגיטאלית) ושיחות שקשורות להתנהגות בפורום ולאנשים הנמצאים בו. דוגמא לסוג השני הוא הצעה לקרוא לפורום "פלצנים.קום". השיחות שקשורות להתנהגות בפורום יכולות להגיע לטונים מאד גבוהים, הודעות פוגעות וטרולים שמציפים את הפורום.
פורום אינטרנטי הוא מקום. טריטוריה.
המקום הוקם על ידי המייסדים אבל שייך גם למשתתפים. בלי מערכת התוכנה, אין אפשרות לדבר. בלי דיבורים, אין משמעות לתוכנה.
השיחות על ההתנהגות בפורום ועל אופי האנשים שנמצאים בו הן שיחות שמגדירות גבולות למקום שיש בו רק שתי אפשרויות – בפנים או בחוץ. או שאתה בפנים וכולם קוראים את מה שאתה כותב ומגיבים עליו, או שאתה בחוץ, לא קורא ולא משתתף. אפשר להיות בפנים ולקרוא בלי להשתתף אבל זה עדיין להיות בפנים.
קבוצות דיון באימייל הם גם סוג של פורום. לקבוצות דיון יכולים להיות מנהלים שיזמינו אנשים מסויימים או יעיפו את אלה שלא מתנהגים כראוי.
Fast Forward לימים אלה.
היום, האנשים שאיתם אני מדבר על עשיית אינטרנט נמצאים בטוויטר.
ליאור גימל כתב אתמול בטוויטר:
מעניין שבטוויטר לא נתקלים כמעט באמצעי התחזוקה המרכזיים של המדיה הישנות (כמו רשימות תפוצה ופורומים), ריבים אינסופיים ו- flamewars
הוא צודק, ויש סיבה לכך.
טוויטר הוא לא מקום. טוויטר הוא אפשרות להרבה מקומות בעלי גבולות מאד נזילים.
האנשים שאני בוחר לעקוב אחריהם הם ה"פורום" שלי. אני יכול לצרף אנשים ל"פורום" ולהסיר אותם על פי רצוני.
הפיד (הציוצים של האנשים שאני קורא) כולל רק את האנשים שאני בחרתי. לא טוב לי? אני מסיר אותם מהפיד.
יותר מכך. טוויטר הוא טריטוריה בעלת גבולות נזילים ולא הדדיים. אני יכול לעקוב אחרי מישהו (ולקרוא את מה שהוא כותב) אבל הוא לא חייב לעקוב אחרי.
אין טריטוריה ולכן אין מריבות על ההתנהלות בטריטוריה.
במצב כזה, אין משמעות לשיחות ומריבות על התנהלות. לא רוצה? לא צריך.
לפעמים אני מעיר בעדינות לאנשים באופן פרטי על ההתנהלות שלהם כי אני רוצה להמשיך לקרוא אותם אבל (לדוגמא) סידרה של בדיחות סרות טעם שלהם מציפה לי את הפיד. הטענה שלי אליהם היא אישית ממני ולא "ככה לא מתנהגים כאן".
אבל שלא תהיה טעות. טוויטר לא הרג את הפורומים. ישנם המון פורומים שוקקי חיים. יש עדיין משמעות לטריטוריה ולקבוצה ידועה של אנשים שמדברים על אותו נושא.
רק שבשבילי, השיחה על אינטרנט מתקיימת בטוויטר, עם האנשים שאני בוחר, ולא בפורום. לכן נחסכות ממני (ומאחרים) "שיחות תחזוקת טריטוריה" מייגעות. אני שמח שנפטרתי מהן.
נוסטלגיה
אני חושב שאתה צודק ולא צודק. גם בפייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות המריבות קורות וממשיכות לקרות, פשוט אנחנו פחות סבלניים לתופעה, ומכיוון שיש לנו אפשרויות להתעלמות, אנחנו גם מצליחים להתחמק מהם
אחלה פוסט.
יש עוד הרבה מה לכתוב על זה (ויש סיכוי שאני אנסה), אבל רק שתי הערות קצרות:
קבוצות דיון הם לא סוג של פורומים, אלא להיפך, פורומים הם חיקוי שלהן. קבוצות דיון הן הגירסה המקורית של קהילות וירטואליות.
ונקודה שניה: מריבות משמשות גם לקביעת ההיררכיות ויחסי הכוחות בין המשתמשים בפורום. בטוויטר זה פחות רלוונטי כי יש בו מדדים אחים לכוח, שמריבות לא עובדות טוב מולם (מס' עוקבים, mentions, retweets, favs).
Pingback: » על טרולים אקס-טריטוריאליים, ומות הקולקטיב הפרטי שלי Marketing Babylon
Pingback: Marketing Babylon
אין דבר רע בלהחליף יחסים פנים מול פנים למסך מול מסך אבל בטוויטר אין יחסים כי עד כמה שריבים זה דבר מיגע הם חלק מיחסי אנוש, כשאין ריבים אין יחסי אנוש.
חבל שהמרכז זה טוויטר ולא השוליים מהבחינה הזו.