אם השם בועז כהן קצת מוכר לכם, אולי זה בגלל שאתם שומעים את המוזיקה המצויינת שהוא משדר ב 88FM
לא עני הוא האיש – מאת בועז כהן
כבר חדשיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה ותמיד מתרגז מדי או נעצב מדי. כסף הוא ענין רגיש אצלי, מפני שאף פעם (למעט שנתיים בחיי) לא היה לי כסף.
…
אני בן 47, נשוי ואב לשתי בנות. עבדתי 10 שנים ב"ידיעות אחרונות" ופוטרתי ב-2001. מאז אין לי ביטחון תעסוקתי. אני מגיש תכנית יומית ברדיו ממשלתי (ומקבל 3,850 שקל נטו בחודש). אין לי קביעות בשום מקום. אין לי זכויות. למדתי באוניברסיטה. אני יודע לעשות כמה דברים. אני חושב שאני טיפוס די חרוץ. אבל אף אחד לא מוצא עניין בכישורים שלי כדי לתת לי משכורת הוגנת תמורת כישוריי, זמני ומאמציי. אולי אני מבוגר מדי. אני מנסה להשלים הכנסה בדרכים שונות. הרצאות. תיקלוט. כתיבה בעיתונים. עריכה מקצועית של ספרים. אני עובד ללא הרף, נמצא באוברדרפט תמידי, נלחם כל יום יום על הישרדותי הפרטית והמשפחתית. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות חולה. אף אחד לא משלם לי כשאני קודח מחום במיטה. הסיפור שלי הוא סיפור של מעמד שלם שנרמס ונחמס ב-15 השנים האחרונות. הטייקונים מאיימים על הקיום שלי. אני כמו ג'וק בשבילם. מטרד מגעיל. הם מנסים לדרוך עלי או לרסס אותי. בשביל נוחי דנקנר או אילן בן-דב אני לא בן-אדם. אני צינור להעברת הכסף המעט שיש לי לחשבונות הבנק המפוצצים שלהם.
חיים הר זהב חזר עכשיו ממילואים בשטחים. במשך החודש האחרון ליוויתי אותו בטוויטר. היה קשה לקרוא אבל אני יודע שהיה עוד יותר קשה לו להיות שם
יקום מקביל – מאת חיים הר זהב
זה התחיל יום או יומיים אחרי שעלינו לקו. מאחד המאחזים הלא חוקיים פה עלו מולי במוטורולה וביקשו שנשלח דחוף את הסיור כי הם מרגישים מאויימים על ידי פלסטינים. חדשים בגזרה כמו שהיינו, לא שאלתי שאלות ומיד שלחתי – אז בסדר, זה מאחז לא חוקי, אבל הרי הם "משלנו", לא? יהודים וישראלים והכל. כשהסיור הגיע, המש"ק תיאר לי זאת כך: שתי פלסטיניות זקנות, כל כך זקנות שייתכן ונלחמו נגדנו כבר ב- 48, באו לקטוף שקדים מהמטע שלהן, שנושק למאחז שנמצא מעליו. המטע רשום על שמן בטאבו, לפי החטיבה המרחבית. ושתיהן מצאו עצמן מורחקות מהמטע על ידי שני גברים בני עשרים ומשהו, חמושים מכף רגל עד ראש ועם כלב עצבני.
והמתנחלים מספרים שהם המאויימים, כן?
אסף כהן הוא חבר שלי מהאינטרנט וגם קצת בפנים אל פנים. הוא גר במושב ליד לוד ופעיל במאהל של לוד.
לוד: הפלישה שלא תהיה. בינתיים – מאת אסף כהן
לשמחתי הם הגיעו גם בלעדיי למסקנה האופרטיבית שבה פתחתי את הפוסט: מחר, לאור הדמדומים במקום בחשכת הלילה, לעין כל ובגלוי, אנשי מאהל לוד ישברו שוב את מחסום הבושה,13 יארזו את מיטלטליהם, יקחו את ילדיהם האהובים ויפסעו בדרך הקצרה משולי הכביש אל מרכז הכיכר. ושם, במקום המפגש המסורתי של הקהילה, הם ישמיעו לאוזני כל את שוועתם לקורת גג, ועל הדרך ישדרו לשכניהם ובני עירם את המסר: חושבים שאתם כל כך שונים מאיתנו, נעלים עלינו, חסינים? מתביישים להודות שגם החיים שלכם הפכו בלתי נסבלים? אם תסבלו את זה, הילדים שלכם יהיו הבאים בתור.
חנן,
תודה על ההמלצה!
שנה טובה