כבר הרבה זמן שאני תוהה מה זה חג. למה מתכנסים? למה אוכלים הרבה (או יותר מדי)? מה הקשר בין הרבה אוכל ושמחה?
התחושה שלי היתה שאנחנו, כחברה וכיחידים, פועלים באופן שהוא במידה מסויימת לא נשלט על ידינו. אנחנו עוטפים את הפעולות שלנו בטקסטים וטקסים והסברים וברכות אבל מתחת לכל אלה נמצא משהו יותר קדום.
התהייה הזאת היתה כל הזמן באיזו פינה של המוח שלי. עד עכשיו.
חבר נתן לי את הספר "בני מיננו" מאת מרווין האריס. הוא נתן לי את הספר כדי שאקרא את מה שכתב האריס על החלב ובדרך מצאתי תשובה לתהייה הזאת ולתהיות אחרות.
אני לא בטוח שזו ה-תשובה אבל היא נקראת לי סבירה ביותר.
הנה ציטוטים נבחרים מתוך הפרק "מדוע אנחנו עורכים משתאות?"
היכולת להמיר אנרגיית מזון עודפת למאגר של שומן היא מורשה ביולוגית, שהלכה והתגבשה אצל הומינידים במשך כל הזמן שקדם לעידן המתועש. הרעב, הוא שהיה גורם הגיבוש. לא רק הרעב-עד מוות נוסח גטו ורשה – שמקורו בקרבות, במצורים ובתבוסות של מלחמות ימים עברו, או בסופות, בבצורות, בשטפונות וברעשי אדמה – אלא גם מחזורים תקופתיים של חסך במזון, הקשורים למחסורים עונתיים בחיות ציד או ביבולים לליקוט או לאיסוף. רק מתי-מעט מאבותינו לא נאלצו להתמודד עם המחזור השנתי של מחסור ושפע.
…
כתום עונת הרעב, האנשים אינם חוזרים סתם-כך לשיעור הממוצע של צריכת מזון. האסיף העונתי, בין אם מחקלאות או מליקוט, כרוך על פי רוב במשתאות טקסיים של אכילת יתר. בעקבות הצום באה זלילה.
…
הציידים-לקטנים [הפרה-היסטוריים] סבלו יותר ממחסורים זמניים במזון, אולם לא סבלו רבות מתקופות ממושכות של רעב, משום שהיו ניידים ביותר ויכלו לשפר את תזונתם על ידי מעבר לאזורים שלא היו כה מוכים בבצורת או באסונות טבע אחרים. חקלאים, לעומת זאת, סובלים בדרך כלל רק תקופת רעב אחת בשנה. עם זאת, מפעם לפעם אין יבוליהם עולים יפה, ואז הם סובלים רעב ממושך, משום שאינם יכולים לנטוש את כפריהם ואת שדותיהם.
…
לטוב או לרע, זללני העידן המתועש איבדו כל זיקה למשמעותה הקדמונית של אכילת-יתר.
…
מבחינה קלורית, החגים, החגיגות והמשתאות של ימינו אינם אלא אירועים המעלים את רמות הצריכה מיותר מדי להרבה יותר מדי. הקלוריות הנוספות אינן מביאות לנו כל תועלת, אבל לאבותינו, המשתה היה הזדמנות לאחסן שומן, ואחסון השומן נועד לאפשר להם לעבור את עונת הכפור, הבצורת או הרעב הבאה.
———
בני מיננו
מאת מרווין האריס
מאנגלית: עמנואל לוטן
ספריית מעריב – 1991
זה ספר יוצא מהכלל. בנוסף לתובנות מרתקות על תזונה, האבולוציה האנושית ויצירת הציביליזציה, יש בו הפרכה יסודית ומרתקת לטענות בדבר הטבעיות שבאי השוויון המגדרי.