אמת או בידור

היום פורסמה באתר הארץ פיסת טקסט בלתי חשובה לחלוטין – ביקורת טלוויזיה על כוכב נולד 10 מאת מורן שריר.

בביקורת שלו, שריר כותב:

אליקו כהן – לא לבלבל עם שדר הרדיו התותח – הוא זמר חובב שחוזר בכל עונה לאודישנים של "כוכב נולד" ומתחנן שיעבירו אותו שלב. הבעיה היא שאליקו הוא לא זמר טוב במיוחד. זה לא אני אמרתי, זה השופטים.

כל מי שמבין קצת באיך שעושים טלוויזיה יודע שאליקו לא הגיע "סתם" לתכנית. המפיקים הביאו אותו לשם כדי להעיף אותו בשידור. משתמשים בו כאתנחתה קומית.

יש שתי אפשרויות, או ששריר כותב את האמת כפי שהוא יודע אותה או שהוא בוחר להתעלם מהאמת כדי לפרסם פיסת טקסט שהיא בידור ומלכודת טוקבקים. אם הוא לא יודע שאליקו כהן משמש כאתנחתא קומית, הוא עיתונאי גרוע. אם הוא כן יודע שזה המצב, הוא לא מתפקד כעיתונאי אלא כבדרן. (כן, יש כאן הנחה מובלעת שעיתונאים אמורים לכתוב אמת יותר מאשר להיות בדרנים).

המחשבה על "אמת או בידור" החזירה אותי לשיחה שהיתה לי בפייסבוק לפני כמה ימים עם איתמר שאלתיאל.

איתמר: ככל שעובר הזמן כך גדל מספר הנושאים שאין לי עמדה לגביהם

אני: מציע ניסוח חלופי. "קטן מספר הנושאים שאני יכול להביע בציבור את עמדתי לגביהם ואעמוד לחלוטין מאחורי דברי". מסכים לניסוח?

איתמר: לגמרי. אבל זה ציוץ פחות טוב.

אני: הרשתות החברתיות מעדיפות אותנו בדרנים. או שאנחנו מעדיפים את עצמנו ואת החברים שלנו בדרנים? בכל מקרה זה עצוב.

להגיד ולכתוב אמת זו היא תביעה פנימית.

התביעה הפנימית להגיד ולכתוב אמת היא משתקת ומשתיקה.

כמה אמת כבר אפשר לכתוב?

החלופה של ביטוי אמת היא בידור.

לא שאין בידור שיש בו אמת (ראו לדוגמא את הסטנדאפיסט לואי סי.קיי.) אבל בידור שיש בו אמת הוא נדיר.

הרצון שלי ושל אחרים להתבטא, להישמע, לקבל התייחסות, הופך אותנו לבדרנים.

לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי "האם אין שם מספיק בידור?", "האם אני חייב לכתוב את זה?".

ברגע שעולה בי המודעות הזאת, אני לרוב כבר לא כותב.