בשבת ידעתי שלא אגיע להפגנה בערב אבל בצהרים הייתי בתל אביב.
באתי לתחילת שד' רוטשילד ונתתי לחבר'ה שישבו שם כמה סטיקרים צהובים של "צדק חברתי".
ביקשתי שידביקו על שלטים ולא על החולצות. ככה יהיה יותר סיכוי שיראו ויצלמו אותם.
בערב, בבית ישבתי וריפרשתי את טוויטר כל כמה שניות ועקבתי אחרי התנהלות ההפגנה.
עד שתיים בלילה ישבתי ליד המחשב עם מחשבות והרגשות שעדיין קשה לי לארגן. אני מניח שעד שאארגן את המחשבות שלי המציאות תזוז למקומות אחרים.
בבוקר ראיתי את הסרטון עם המעצר של לירון אחדות.
היא היתה בין החבר'ה שישבו ברוטשילד. למרות בקשתי היא הדביקה סטיקר שלי על החולצה שלה. היא צדקה ואני טעיתי.
החיוך שלה כשנעצרה על ידי המשטרה הוא החיוך שהייתי רוצה שכל אחד מאיתנו יגיע איתו להפגנה וייצא איתו מההפגנה. אפילו אם יעצרו אותנו.
החיוך של לירון אחדות הוא ההשראה שלי ואני מקווה שהוא גם יהיה ההשראה של כל אחד מאיתנו לאורך כל הדרך הקשה והארוכה שנכונה לנו.
וגם הפוסט הזה של אסף כהן – קצרצר על מחאה ואלימות