היום הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל והרשת מתמלאת בסיפורי נופלים. לשמחתי, אף אדם קרוב לי לא מת במלחמה אולם יש סיפור של ישראל נלקן (זֵלֵה) ז"ל ששמעתי בילדותי, סיפור המופיע ברשת בתמציתיות, ואספר אותו כאן.
לא ביצעתי תחקיר מעמיק. אני מספר את הסיפור כפי שסופר לי בילדותי, יחד עם קצת מידע תומך שמצאתי ברשת.
קיבוץ משמר הנגב הוא אחד מאחת עשרה הנקודות שקמו בנגב ביום כיפור 1946.
הקיבוץ קם על גבעה שעליה נבנו כמה צריפים, בנייני שירות ורפת קטנה.
שם הקיבוץ, "משמר הנגב", ביטא את הצורך בהגנה מפני המצרים שאיימו מדרום.
לזֵלֵה היו שני תפקידים – הוא היה אחראי הביטחון (מפקד עמדה) של הקיבוץ הצעיר וכן היה הרפתן.
עשרה ימים לאחר הכרזת המדינה, ברחה אחת העגלות מן הרפת. העגלה יצאה מגדר הקיבוץ וזֵלֵה רדף אחריה.
הקיבוץ היה מוקף במוקשים והחברים הזהירו את זֵלֵה שלא ירדוף אחר העגלה.
זֵלֵה אמר להם שהוא מכיר את מיקומו של כל מוקש והמשיך לרדוף אחר העגלה.
העגלה לא הכירה את מיקום המוקשים, עלתה על מוקש ויחד איתה נהרג זֵלֵה.
אבל זה הוא לא סוף הסיפור.
איפה שהוא, ליד הקיבוץ, במקום שרק זֵלֵה ידע, היה מוחבא מתחת לאדמה כד חלב ובו רימונים.
כד החלב עדיין היה מוחבא מפני הבריטים. רק לפני זמן קצר הוכרזה המדינה ועדיין לא הספיקו להוציא אותו.
עם מותו של זֵלֵה אבד המידע על מיקומו המדוייק של הכד.
לאחר זמן, עבר הקיבוץ לגבעה אחרת, קרובה לגבעה הראשונה.
השטח שמסביב לגבעה הראשונה הפך להיות שדה.
אנשי הפלחה ידעו שבאיזור מסויים ליד הגבעה הראשונה נמצא כד עם רימונים אבל לא ידעו איפה בדיוק.
במשך עשרות שנים הם הקפידו לא לחרוש משולש מסויים מסביב לבאותו מקום משוער.
מתי שהוא בשנות השמונים, אחד מבני הקיבוץ שהיה קצין הנדסה קרבית, הביא מגלה מוקשים וחיפש בעזרתו את הכד עם הרימונים.
ואכן, באותו משולש לא חרוש, נמצא הכד ונחפר החוצה.
מאז חורשים גם את המשולש בשדה שליד הגבעה הראשונה.
קיבוץ משמר הנגב גדל והתפתח בגבעה השניה.
זֵלֵה קבור בבית העלמין של הקיבוץ המכונה (באופן טבעי) "הגבעה השלישית".
שאלתי את אבא שלי, שהיה במשמר הנגב מן העלייה על הקרקע, אודות הסיפורים.
יש אישור/תיקוף. אמנם אבא לא נכח שכשלה נהרג (היה בניר עם בהפגזות על חטיבת הנגב), אבל היה מעורב אישית בהטמנת הכד עם הרימונים, ואף הוסיף פרטים.
זלה (נלקן) ואבא גם ״בילו״ יחד במעצר ברפיח לאחר השבת השחורה.