אני עולה על הרכבת בתל אביב.
לידי מתיישבת משפחה ערבית.
מגיע הכרטיסן. מסתבר שהם רצו לנסוע למודיעין ועלו בטעות על הרכבת לירושלים.
הם לא מדברים עברית.
הכרטיסן אומר להם שאם הם רוצים לנסוע למודיעין, הם צריכים לרדת בלוד, לחזור לתל אביב ואז לנסוע למודיעין.
הם מחליטים להמשיך לירושלים.
מאיפה הם? רמאללה.
הסבתא יושבת במקביל אלי.
אחרי רמלה היא מתחילה להגיד שמות של ישובים – טל שחר, צלפון.
שמות של כפרים פלסטינים שגורשו ועליהם הוקמו ישובים יהודיים בעלי שם דומה.
אני שואל אותם מאיפה הם. רמאללה. לא, מאיפה הם מארבעים ושמונה?
בית ליקיא. עכשיו אני מבין למה פלסטינים מרמאללה רצו לנסוע דווקא למודיעין. הם נוסעים לביקור משפחתי מהמקום שממנו גורשו.
הסבתא זוכרת שמות של ישובים פלסטינים שנבנו עליהם ישובים יהודים בעלי שמות דומים. היא זוכרת מילדותה או שסיפרו לה.
מקרה קלאסי ועצוב של ערביי 48 שגורשו.
כשאני מגיע הביתה כדי לכתוב את הפוסט אני מחפש באתר "זוכרות" את המקומות שהסבתא הזכירה.
אף אחד מהם לא מופיע באתר.
כשהסבתא אמרה "צלפון" היא התכוונה לשם הישראלי, לא הפלסטיני. לא היה ישוב פלסטיני בשם הזה. גם לא טל שחר. שני הישובים הוקמו בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים.
הסבתא מרמאללה, שמשפחתה מבית ליקיא, כנראה הכירה את הישובים היהודים מילדותה.
עכשיו זה כבר סיפור אחר, ובגלל שאני לא יודע ערבית, לא אדע באמת מה הוא.
המסקנה?
יש בתוכי איזה סיפור על הערבים של 48 שהיה קל לי להלביש עליו עובדות. גם הרגשתי טוב עם עצמי שאני עצוב בשבילם.
כשביררתי עוד קצת, התברר לי שזה סיפור אחר. אני מניח שיש עוד הרבה סיפורים. לא בהכרח כולם עצובים.
צריך רק לפתוח את הראש.
פוסט מעודן…תודה. אשמח לשתף אותו על הדף שלי בפייסבוק – ברשותך כמובן.