אי אפשר.
האם אי פעם שיניתם את דעתכם במשך ויכוח באינטרנט?
אני מנחש שמעט מאד מכם יענו לעצמם "כן".
אז אם אי אפשר לנצח ויכוחים באינטרנט, למה הם כל כך נפוצים?
בואו נשים את השאלה הזאת בצד ואספר לכם איך אני חושב שכדאי לפעול.
מתוך הנחה שלפעמים אנשים דווקא כן משנים את דעתם, אני מציע לחשוב איך זה קורה.
אני לא יודע להיכנס לראשם של אחרים אז אני יכול לדבר רק על עצמי.
אני לא משנה את דעתי כשמישהו מתלהם.
אני לא משנה את דעתי כשמישהו משתמש בטריקים רטוריים כגון "פניה לסמכות" או "התקפה אישית".
אני לא משנה את דעתי כאשר מישהו מנסה לגרום לי לשנות את דעתי כאן ועכשיו.
אני כן משנה את דעתי כאשר מתקיימת שיחה לאורך זמן.
אני כן משנה את דעתי כאשר אנשים שאני מעריך מביאים בפני עובדות חדשות.
אני כן משנה את דעתי כאשר אני מרגיש שעצם העובדה שאני אשנה את דעתי לא קשורה לתחושת הערך העצמי של המשוחחים איתי.
אז איך משנים את דעתם של אנשים כמוני?
לא מנסים לנצח בוויכוח.
מציגים את העובדות.
מבססים את הסמכות המקצועית והאישית כחלק מהצגת העובדות.
מניחים שאולי אני לא אקרא את העובדות אבל מישהו שאני מכיר ומעריך אולי יקרא ויספר לי מה כתוב כאן.
ועוד דבר.
לרוב, אנשים לא מודיעים בתרועות שהם שינו את דעתם. העובדה שבתגובות יש רק ויכוחים לא מחייבת שאין אנשים שקראו בעיון ובשקט בשקט שינוי את דעתם.
—
הפוסט הזה מוקדש לחבריי ד"ר אסי סיקורל וד"ר קרן לנדסמן שעסוקים בהסברה אינטנסיבית בתמיכה בחיסוני הפוליו המקיפים שמנהל משרד הבריאות בימים אלה.
אני סבור שלמרות שהסיכוי לשנות את דעתו של הצד השני קטנה, אנשים רבים טורחים להתווכח בעיקר מכיוון שהויכוח הוא פומבי ויש רבים שצופים בו בשקט. הם אלו שלא מתווכחים כי הם עדיין לא גיבשו דעה והם אלו שאליהם מכוונים הטיעונים השקולים או המתלהמים.
כמו עימות טלוויזיוני בזעיר אנפין, המטרה היא לא בדיוק לשכנע את הצד השני להמיר את דעותיו. לכן בהחלט יש מנצחים בויכוחים הללו לטעמי.
כל המאמר מקופל בשרש המלה "וכוח": ו.כ.ח. אינו לשון ריב או שכנוע אלא כמו ר.א.י.
מחכה בקוצר רוח שקרן לנדסמן תציג עובדות שמוכיחות את הטענות שלה, ובעיקר שתענה על שאלות ולא תמחק אותן