צילום – וויקיפדיה
מיכאל זילברמן פרסם את הסיפור הזה בטוויטר וברשותו אני מפרסם אותו כאן.
בשנה האחרונה של השירות הצבאי שלי בשנות השמונים יצא לי להעביר טירונות לחיילי שריון. הבסיס היה בדרום, לא מאד רחוק מאילת.
כשהחיילים יצאו שבת, תמיד עשו הגרלה (מספרי מוות) ושלושה חיילים נשארו לשמור במשך כל הסופ"ש. השמירה הזו הייתה מאד מפרכת, חדגונית ומשעממת.
כל אחד שמר שעתיים, ואז זכה לארבע שעות מנוחה, וחוזר חלילה. מחזור של שש שעות מיום שישי בבוקר ועד יום ראשון בבוקר. לא קל.
באחת הפעמים היה תורי להיות מפקד תורן, ונשארתי עם שלושת החיילים שנפלו בהגרלה. אני הייתי במגורים שלי, והם היו בסבב שמירה.
ואז קראו לי למפקדה, ואמרו שהמח"ט מחפש אותי בטלפון. הוא אמר לי שהוריו של אחד החיילים יגיעו לאסוף אותו, ושאני צריך לשחרר אותו הביתה.
ניסיתי להסביר לו שזה יגרום למצב שבו שני חיילים יאלצו לשמור לסירוגין יומיים רצוף ושזה לא הגיוני. המח"ט השתיק אותי ופקד עלי להודיע לו להתכונן.
הוריו של החייל הזה הגיעו, אספו אותו ויצאו לסופ"ש באילת. שני החיילים נשארו לתפור שמירות כמו כלבי שמירה. החייל הזה חזר ביום ראשון בבוקר.
הוא סיפר להם איזה כיף היה באילת. הוציא להם את העיניים.
ולמה אני מספר את זה, יותר מעשרים וחמש שנים אחרי שזה קרה? בגלל שההורה שהתקשר למח"ט היה פואד בן אליעזר, מועמד העבודה לנשיאות.
לא שוכח את זה.
אני הייתי טירון במחזור הזה בדיוק. אני זוכר את בנו של פואד. אני לא זוכר שהשמירות בשבת היו שעתיים רצוף ואז ארבע מנוחה. אפשר יותר פרטים? מיכאל, באיזה פלוגה שירתת?
לא ברור בסיפור אם ההורים (פואד) היו מודעים לתורנות השמירה.
האפס בסיפור הזה הוא המח"ט. למה דווקא שמו לא מופיע?
Pingback: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אותה צמה
וואו, הסיפור הזה מחזיר אותי אחורה. גם שירתתי לא רחוק מאילת, אבל כנראה לא באותו בסיס (השמירות היו אחרות). אבל אני זוכרת את התסכול הזעם כשחיילים היו נעלמים לאילת וחוזרים שיכורים או מסטולים, וקיבינימט על מי שנשאר מאחורה לשמור. אני מאמינה שמי שלא שירת בדרום לעולם לא יבין- זה המערב הפרוע שמה.
אני שירתתי בתקופה הרבה יותר מוקדמת. לא יודע על שמירות בנות שעתיים. גם במילואים לא.
אז לא אשפוט על דברים לא בדוקים…
ואותו המש"ק שנשאר במגורים נהנה גם מהיותו טיפונת יותר למעלה בשרשרת המזון ולא מילאת את החור… לפחות הוא לא רץ לנשיאות :-)