הבת שלי היא נערה מודעת לעצמה, חכמה ואכפתית.
ממנה למדתי את המושג "תרבות האונס" והפנמתי את המשמעויות שלו.
היא לא מספרת לי מה שהיא עוברת ברחוב בכל פעם שהיא חוזרת הביתה, אבל כששאלתי, נחרדתי מהתשובות.
עד כאן – הסבר על הכותרת. מכאן והלאה – אלו המלים שלי והן באחריותי בלבד.
חשיבותו של המושג "תרבות האונס" בכך שהוא מאגד בתוכו תופעות שנדמות לנו כנפרדות. המושג מבהיר לנו שהתופעות האלה הן חלק מהתרבות ולא קשורות לקבוצות שונות או למגדרים שונים. אנחנו כולנו שרויים בתרבות הזאת ונדרשת הבנה חדשה שזו תרבות ושיש צורך בשינוי של התרבות.
חוסר המודעות למושג ולתופעה בלטה לי כשהתראיינה ברדיו ראש מכון להדרכת הורים. היא אמרה שפרשת האונס הקבוצתי של הילדה היא כישלון חינוכי של ההורים. היא (עדיין) לא מבינה שהילדים הם חלק מאותה תרבות של ההורים שלהם. הילדים קיבלו מההורים שלהם את המוסכמות התרבותיות לגבי אונס, הסכמה, מין ומגדר. ההורים, האבות והאמהות גם יחד, חולקים עם ילדיהם אותם ערכים ואותן גישות. במידה מסויימת, נערים שאונסים הם גם קרבנות של תרבות האונס.
עוד דוגמה לקיומה של תרבות האונס היא הפליאה שמביעים אנשים על כך שאמהות מגוננות בתקשורת על הבנים האנסים שלהם. נשים שמוחות על היחס של גברים לנשים חושבות שנשים אחרות חולקות איתן את התחושות הקשות. הן לא מבינות שאותן נשים הם כמו דגים שלא יודעים מה הם מים. הן בתוך זה, שרויות בתרבות האונס, ומקבלות כמובן מאליו את היחס שהן מקבלות מהגברים בסביבתם ולכן מקבלות בהבנה את האופן שהבנים שלהן מתייחסות לבנות.
תרבות האונס מתבטאת ביחס שמקבלות נשים ברחוב.
תרבות האונס מתבטאת ביחס שמקבלות נשים במקומות העבודה.
תרבות האונס מתבטאת בייצוג הנשים בפרסום ובתקשורת.
תרבות האונס מקבלת שאונס הוא מעשה אלים ואסור אבל מאשימה את הקורבן.
עד כאן קצת מאד על תרבות האונס.
ועכשיו לעניין שבו בדרך כלל עוסק הבלוג הזה – השיחה באינטרנט.
השיחה על תרבות האונס היא קשה.
השיחה קשה כי מדברים בה על פגיעה באנשים. לפעמים הנפגעים מעורבים בשיחה, מה שהופך אותה לעוד יותר קשה. סוג אחד של קושי שיש לי בשיחה כזאת היא שאני מרגיש שאני לא יכול להכיל את הכעס והכאב של מי שמשוחח איתי. יכול להיות שאין באמת ציפיה ממני להכיל אבל לפעמים זה יותר מדי בשבילי. בעיה שלי ואחריות שלי, לא של המשוחחים איתי. כשנכנסתי פעם לויכוח עם מישהי שהזדהתה כנפגעת תקיפה מינית, כתבתי לה "אני מבין ומקבל את הכעס שלך" ונסוגתי בעדינות. קושי אחר הוא כש"מפגינים" מולי. אני מכיר די טוב את הנושא וכשאני מרגיש שבן השיח שלי צועק עלי במקום לשוחח, לא מבין שהשיחה איתי צריכה להתקיים בשלב הרבה יותר מתקדם, אני גם מנתק מגע.
השיחה על תרבות האונס מאתגרת את אלה שעדיין לא מכירים בה ולא שומעים את עצמם מדברים מתוכה ולא מולה. לי עצמי לקחת הרבה זמן להפנים את המושג ולהבין את המשמעויות שלו. אני מניח שיהיו כאלה שיכפרו במושג ובמשמעויות – גם עם זה יש צורך להתמודד.
בכל פעם שעולה פרשה חדשה בתקשורת, השיחה מתקיימת על נושאים אחרים – פעם אחת עולות תלונות על מעשים בעבר הרחוק, פעם אחת תלונות על הטרדה מינית בעבודה ופעם אחרת על יחסי מין בגיל צעיר. בכל פעם, נדמה שהשיחה היא על נושא אחר. שימוש במושג "תרבות האונס" יכול לתת הקשר רחב לשיחות על נושאים שנדמה שהם נפרדים.
יש לי תחושה ששימוש תכוף במושג "תרבות האונס" בלי לתת הרצאה מקיפה בכל פעם, יקל על קבלת הדברים והפנמה שלהם בעתיד.
תודה, חנן
שלום
למה אתה מתכוון שאתה אומר :שימוש תכוף במושג תרבות האונס בלי לתת הרצאה מקיפה בכל פעם, יקל על קבלת הדברים והפנמה שלהם בעתיד ?
כלומר לקבל את מה שאומרים בחדשות כמובן מאליו ?
הבעיות שלי עם תרבות האונס – כמונח וכהגדרה:
1. מאוד קשה לי לקבל אותו משום שהוא נשאר מאוד מעורפל. "הילדים אנסו את הילדה בגלל תרבות האונס", "נשים מדוכאות בגלל תרבות האונס". אבל מי הוא אותו תרבותאונס מסתורי שעושה את הדברים האלה? אבל אף אחד לא ממש מסביר מהי אותה תרבות, או נותן לה הגדרה טובה.
2. אכן כמו שכתבת, בכל פעם שמעלים את הנושא לדיון, כל תגובה שאינה אוהדת לגמרי נתקלת במחסום "אתה לא מבין כלום כי אף פעם לא חווית מה זה להיות אישה. שוביניסט!"
3. בסופו של דבר, אני מסכים שיש כמה דברים לא שוויוניים כלפי נשים בחברה שלנו, כמו (אגב) דברים רבים שאינם שיוויוניים כלפי אוכלוסיות אחרות. יש גם מקומות בהם מעודדים החפצה של בנות. זה לא בסדר.
אבל האם זה מה שגורם למתן לגיטימציה לאונס? לא! זה במקרה הטוב פישוט יתר של המציאות. וההרגשה שלי היא שמשתמשים במיתוג השלילי של "אונס", כדי לקדם אג'נדה אחרת. מי שבאמת רוצה לעזור לקורבנות עתידיים של אונס, מוטב שילך לעשות משהו שהוא לא למחות על תמונות של בנות בבגד ים בפריים טיים של ערוץ 2…