לקראת סוף חייה, בתחילת שנות השמונים, באתי לבקר את אמא שלי בבית החולים.
היא היתה נסערת. קצת לפני הביקור שלי אחות הציצה לחדר שלה ושאלה אותה "מה העניינים?" ואמא שלי לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר.
בשביל אמא שלי, המשמעות של השאלה "מה העניינים?" היתה שלילית – משהו כמו "למה את עושה בלאגן?" או "מה לא בסדר כאן?".
באותה תקופה המשמעות של השאלה "מה העניינים?" עברה שינוי ממשמעות שלילית למשמעות חיובית/סתמית בדומה ל"מה קורה?" של היום. אמא שלי, שחיה בקיבוץ, לא נחשפה לשינוי במשמעות הביטוי והיתה "תקועה" במשמעות השלילית הקודמת שלה.
הסברתי לה את השינוי והיא הבינה שהאחות לא התכוונה לרע.
נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את סיפורו של אמנון שמוש מה העניינים, אמרה, אולי אתה מתכונן לכתוב ספר?
התקשרתי אליו והצגתי את עצמי כבנה של מי שתרגמה ספר שירה שלו לצרפתית. הוא אמר לי שלא פגש את אמי כי הוא גר רחוק וכל הקשר ביניהם היה בכתב.
הוא סיפר לי שמצא את הסיפור הזה, שמעולם לא פורסם, בתהליך סידור הארכיון שלו.
אמרתי לאמנון שמוש שהקוראים של היום כנראה לא יבינו את הטון השלילי שהתלווה אז, לפני עשרות שנים, לשאלה "מה העניינים?".
השיחה נסגרה בכך ששמוש הזמין אותי לפגוש אותו פנים אל פנים אם אזדמן לגליל. מקווה שאצליח לפגוש אותו.
מה זה להזדמן לגליל?
תיזום.
אני מתאפקת שלא להגרר לקלישאות.
קראתי את הסיפורון שלו והתרגשתי עוד טרם שכתבת.
הוא שכן של אמא שלי… אם אתה מצפין, אתה מוזמן לקפוץ אלינו לקפה או תה צמחים.
— יונת מבאופן טבעי
דע לך שאמנון שמוש כמעט עיור ואינו רואה
הוא צלול ומבין ענין
וגר בקצה הרחוק של הגליל העליון