חמישה ימים עברו מאז החטיפה של שלושת הנערים שלקחו טרמפ לילי בגוש עציון.
החטופים עדיין לא נמצאו. מיום שישי בצהריים הרשתות החברתיות סוערות תחת צו איסור פרסום.
השמועות מתעופפות להן בכל הערוצים.
מתקיימות עצרות תפילה לשלומם של הנערים.
ההסברה של צה"ל מעודדת הפצה של תמונות עם התגית #BringBackOurBoys.
בכל כמה שעות הפרשה עוברת מסגור אחר – פעם אחת על תפיסת טרמפים, אחר כך ביקורת על המשטרה, במקביל על הכיבוש והמסגור האחרון סביב משהו שאמרה חברת כנסת פלסטינית.
בכל הרחש והבחש הזה אני שואל את עצמי מה אני צריך להגיד.
נראה ששתיקה אינה אפשרית. כולם מדברים. כולם רוצים למסגר את הסיפור. כולם רוצים לשכנע את הצד השני שהם טועים. כולם רוצים להגדיר את עצמם ואת קבוצות השייכות שלהם על ידי מה שהם אומרים.
כולם רוצים "לעשות משהו" כי במצב כזה המתנה בשתיקה היא כמעט בלתי אפשרית. כמעט ואין מידע אז מתנפלים על כל פירור ומנפחים אותו ומפיצים אותו אם נכון ואם לא. יש כאלה שמתפללים. המסגור של התפילה הוא "כדי לעזור לחטופים" אבל אני חושב שיחד עם התקווה בסיכוי שהתפילה תעזור יש גם חלק של "לעשות משהו".
וככל שאני חושב מה אני רוצה לעשות ולהגיד, ומה ראוי להגיד, ומה יגדיר אותי נכון בקבוצות ההתייחסות שלי, אני מוצא ששתיקה היא המעשה הנכון.
אבל אי אפשר לשתוק בתוך כל המהומה הזאת. אי אפשר שלא לרענן את אתרי החדשות ואת הרשתות החברתיות אולי משהו חדש יצוץ ולהגיב לאמירות מעצבנות ולהפיץ אמירות שנשמעות לי נכון.
אז מה נשאר לי להגיד?
שלום.
שיהיה פה שלום.
בלי תכנית, בלי גבולות מסומנים על מפה, בלי חמאס ופת"ח וביבי ובוגי.
שכל הנערים מכל הצדדים יחזרו בשלום אל הבתים שלהם.
זה מה שאני רוצה להגיד.
שלום.