בסוף השבוע פרסם גיא רולניק בדה מרקר את הכתבה פנחס עידן מציג: איך עובדת ישראל וממה בנוי יוקר המחיה – הקשר בין קפה ב-18 שקל, הסימביוזה בין ועדים, מונופולים והמחאה החברתית.
עמי וטורי פרסם את תגובתו בדף הפייסבוק שלו. כפי שכתב עמי לאחר מכן בתגובה לשאלה "בדה מרקר לא יתנו במה נגדית. בדוק."
אני מדביק כאן את הטקסט המקורי של עמי וטורי כדי שיהיה לאן להפנות את מי שקראו את הכתבה של רולניק וחושבים שזו התשובה לשאלה "למה הקפה בנתב"ג כל כך יקר". בנוסף לכך, עמי וטורי מפנה למאמר שכתב בתגובה לטענה הרולניקית הרגילה "בשבדיה אי אפשר לפטר עובדים בקביעות".
—
בי לא צריך לחשוד שאני חבר של פנחס עידן. מה שהיה לי מולו בשביתה שהובלתי בנתב"ג יחד עם חברים טובים בנובמבר 2006 ומה שעשה לנו עופר עייני באותה שביתה, הן בין הסיבות המרכזיות למעורבותי בהקמת "כוח לעובדים".
אבל רולניק בשטחיות המשתרעת על כתבה בת 3000 מילה בדה מרקר,(אין קישור כדי לא לקדם את הכתבה עוד), מדבר על "מליציות מיסוי עצמאיות" בלי שיהיה לו מושג מה באמת קורה בנתב"ג. ואם בנתב"ג שאותו אני מכיר די טוב… הוא לא ממש מדייק. מה מידת הדיוק שלו בתחומים אחרים?
לגבי שבדיה בטוח שהוא טועה ומטעה, עליי!
בנתב"ג יש מעמדות. חד משמעית. אבל מי שנפגע מהם הם העובדים. לא הנוסעים שנהנים משירות זול יחסית במונחים בינלאומיים.
המעמד הנמוך ביותר הם עובדי הקבלן. מאות המועסקים בניקיון ושמירה. לא יוזמה של הוועד אלא של ההנהלה ומשרדי האוצר והתחבורה. אבל הוועד וההסתדרות ויתרו יחסית בקלות. מי שיזם זאת לא פעל לשם שיפור הכנסותיו של פנחס עידן. הוא מקסימום שילם במטבע זה כדי שיוכל לחסוך הרבה יותר באמצעות העסקת עובדים בשכר מינימום, במקום עובדי נתב"ג שמלאו את התפקידים הללו עד לפני כ 15 שנה.
המעמד מעליהם הם הארעיים. שזה בעצם הסטטוס שרולניק מאחל לכולנו.
1500 אישה ואיש ביחידות התפעול, "שירות לנוסע", והביטחון. שכר בסיס נמוך מאוד. המון משמרות ושעות נוספות כדי להגיע לשכר סביר של 8,000-10,000 ברוטו ועבודה פיזית קשה ביותר. סבל בנתב"ג מעמיס 3 טון במשמרת. הארעיים חולמים על קביעות. כי קביעות משמעותה שלא יפטרו אותך בחורף ושתוכל לחשוב ולתכנן יותר מכמה חודשים קדימה. הארעיים, הם עובדי רשות שדות התעופה. הם תחת ההסכם הקיבוצי והם משלמים דמי טיפול להסתדרות. "מחוברים" כבר אמרנו?
ומעליהם הקבועים הרגילים כ 600- 700 עובדים. אנשים שמגיעים לשכר סביר, (9,000 – 10,000 נטו אם עושים הרבה משמרות), עדיין עובדים בעבודה קשה ולא מחוסנים מפני פיטורים. אם כי את הארעיים יפטרו תמיד קודם, וכל עוד לא חסרה עבודה ונתב"ג צומח, גורלם בטוח יחסית.
לבסוף האליטה. מנהלים, פקחי טיסה ששכרם גבוה גם בגלל הסכמים בינלאומיים, ואנשי הנהלה שהם גם חברי וועד. אלו הם "הנהלה א" ו "הנהלה ב". למי שלא הבין. והם מונים מאות בודדות אם לא פחות מזה. הם לא נוצרו במקרה. הם נוצרו כדי שאפשר יהיה לנצל את כל היתר ואחר כך עוד להאשים את המנוצלים בזה שהקפה בדיוטי-פרי יקר.
"בדומה להתפלגות השכר בבנק דיסקונט, אותה הצגנו כאן לפני שבועיים, השיטה ברש"ת דומה: חבורה של כמה מאות עובדים מקבלת שכר בעלות של 50–100 אלף שקל בחודש עם קביעות ברזל לכל החיים, מתחתיה עוד כ–1,000 איש עם קביעות ומשכורות כפולות, משולשות ומרובעות לעומת השכר של עובדים מקבילים במשק, ומתחתיהם יש את העבדים – 1,500 עובדי קבלן שרובם מפוטרים אחרי שלוש שנים, כדי לוודא שלא יקבלו קביעות, שכר ראוי ותנאים סוציאליים נורמליים."
לא הבנתי למה זה שונה ממה שאתה כתבת?
נו אמרת את אותו דבר? מה חידשת פה? חוץ מלהגיד שהכתבה הקודמת היתה שטחית?
Pingback: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 20.6.14
נחמד שבפסקה אחת הבאת שכר ברוטו ובפסקה הבאה שכר נטו.
אני חושב שהתגובה של אלי ציפורי לא פחות טובה:
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152215971988831&set=a.10151042313608831.435059.649448830&type=1&theater
(ומה שעוד מעניין בה הוא שהיא פורסמה אפילו לפני שהמאמר של רולניק פורסם!)