לפני שנים מספר, כשהתקרבתי לבודהיזם, היתה גם איזו מלחמה או מבצע. כבר לא זוכר איזה.
קראתי אז באינטנסיביות טקסטים על בודהיזם והקריאה לחמלה על כל הברואים נכנסה לי לנשמה ועשתה לי שם בלגן.
ירו עלי טילים באותו הזמן שנקראתי לחמול על כל הברואים.
איך אני יכול לחמול על אויביי או על אלה שתופסים אותי כאויבם?
נכנסתי לכזה סחרור רגשי שביקשתי מהגורו שלי להיפגש איתי כדי שאוכל לצאת מהסחרור.
במשך כמה פגישות הגורו שלי הביא אותי למצב שהרגשתי שזה בסדר לחמול רק על חלק מהאנשים, ולקבל בהבנה את התחושות הקשות שלי כלפי מי שמנסים לפגוע בי.
נזכרתי בפרשה הזאת כשניסיתי לפתור לעצמי את ההאשמה בצביעות כאשר אנשים מתייחסים יותר למוות של אנשים מקבוצות קרובות ופחות מתייחסים למוות של אנשים מקבוצות יותר רחוקות.
הדוגמה האחרונה היא שרשרת הפיגועים בפריז שבה מתו 129 איש, כאשר יום לפני מתו בהפצצות בסוריה כמה מאות אנשים. הטענה כלפי העולם המערבי (ואני בתוכו) שמוות הוא מוות וזו צביעות להתייחס בהבלטה בתקשורת למוות של אנשים מהמערב בעיר אירופאית ולא למוות של ערבים בארץ מזרח תיכונית.
אני רואה שני סוגי נמענים לתגובה
- תגובה לטענת הצביעות של מישהו כלפיי – כאמצעי רטורי
- תגובה לעצמי ולמישהו אחר שמרגיש רע עם עצמו
תגובה לטענת הצביעות
טענת הצביעות על אבל סלקטיבי מאד מעניינת. היא מניחה הסכמה על שוויון ערך האדם.
טענת הצביעות משמשת בדרך כלל כאמצעי רטורי כדי לתקוף את הצד השני.
כאשר טענת הצביעות תופנה אלי, אני חושב שראשית אשאל את הטוען האם הוא עושה זאת כדי לנגח אותי או כדי להזמין אותי להצטער את צערו.
אם ההזמנה להצטער את צערו תהיה רצינית, ותהיה בה נכונות לתהליך אמיתי והדדי, אני אשקול אותה ברצינות.
תגובה לעצמי והצעה לאחרים
הבאתי את עצמי למצב שבו אני מודע לבחירות שלי שנובעות מההכרה על כמה סבל אני יכול להכניס לחיים שלי וכמה אני יכול להרשות לעצמי להיות מושפע ממנו.
העולם מלא בסבל והאפשרויות לצער הן אינסופיות. צריך לשים את הגבול בין עיסוק בצער ובין שמחה וסתם תפקוד רגיל.
גם את הצמחונות שקלתי ברצינות והחלטתי שהיא לא מתאימה לי. בדקתי האם אני יכול להרחיב את החמלה שלי לבעלי חיים ולשנות את הרגלי הבישול והאכילה שלי והגעתי למסקנה שלא.
סבל של אנשים דומים לי וקרובים לי מתבטא אצלי בצער באופן טבעי בגלל הקלות שבה אני מזדהה איתם.
הסבל נכנס אלי כי באופן אוטומטי כשאני מדמיין את עצמי במקומם. אוטומטית אני מדמיין את עצמי מטייל בפריס ונפגע מפעולת טרור. אוטומטית אני מדמיין את עצמי בירושלים או בתל אביב נפגע באופן מקרי. אני יכול להבין את השפה שבה מבוטא הצער של אחרים, ללא תרגום, והצער שלהם הופך להיות הצער שלי. הנסיבות של התרחשות הסבל מובנות לי (פחות או יותר) ולכן אני לא מקבל אותו כ"גורל" ו"אי אפשר לעשות כלום".
ככל שהנפגעים יותר קרובים אלי, מספר יותר קטן מהם וסבל יותר קטן דרוש כדי לעורר בין צער.
אני לא מצליח לדמיין את עצמי ערבי שחי בעזה או בסוריה. אני לא מצליח לדמיין את עצמי כמתנחל. לכן, הצער על הסבל שלהם הוא בשבילי לא רגשי אלא שכלתני. הסבל ה"רחוק" הוא עוד עובדה בשבילי שמחזקת או סותרת את ראיית העולם שלי ואת הבנת התהליכים שבו.
אני לא פוליטיקאי ולא מחוייב לתחזק דימוי ולכן אני גם לא עוסק ב"גינויים".
אני מנסה להרגיש ולהתבטא באופן טבעי.
אני מקבל את האופן הטבעי שבו סבל הופך אצלי לצער.
אני לא חושב שיועיל לי ולעולם שאאלץ את עצמי לחוש יותר צער.