יש איזה "חוקר" אחד בשם דר' תמיר ליאון שעושה הרבה כסף מהרצאות שבהן הוא מפחיד הורים מפני הילדים שלהם. הוא אומר להורים שהם מגדלים את "דור המסכים" ו"אוי ואבוי" וכאלה דברים. בתי ספר והורים אוהבים להגיד דברים רעים על הילדים שהם מחנכים ולכן הם משלמים לו בשמחה הרבה כסף כדי לשמוע את מה שהם כבר חושבים.
בראיון איתו שפורסם השבוע במוסף השבת של הארץ הוא מצוטט כאומר "הילדים שלנו פחות אנושיים, ואנחנו לא מבחינים בזה."
למה "חוקר" במרכאות מזלזלות? חיפשתי במפתח חיפה למאמרים בעברית, במאגר הפרסומים במדעי החברה והחינוך של מכון סאלד, ב JSTOR ובקטלוגים המאוחדים של הספריה הלאומית. בכולם מצאתי רק איזכור אחד שלו, עבודת הדוקטורט מאסטר משנת 2002 – עליה לרגל, כוח פוליטי ותרבות צעירה : מסיבות הטראנס בישראל. לא קראתי. לא מצאתי אף מחקר אקדמי שלו על "דור המסכים". לא מצאתי את שמו בסגל של אף מוסד אקדמי בישראל.
בראיון הוא אומר: "אני עושה מחקר איכותני בשטח, לא רק עבור האקדמיה, אלא עבור גופים פרטיים וציבוריים." אני קורא "לא רק עבור האקדמיה" כ"גם עבור האקדמיה". לא מצאתי עדות לכך.
עדכון: הגיעה לידי חוות דעת מומחה שהגיש ליאון במסגרת העתירה נגד תכנית הטאבלטים של משרד החינוך. בחוות הדעת הוא מציג את עצמו כבעל תואר שני (.m.a) ולכן מחקתי בפוסט את התואר ד"ר. בחוות הדעת הוא כותב שהוא "חוקר בעשור האחרון את השפעות הטכנולוגיה על דור המסכים". הוא מצטט מחקרים וידיעות שאסף אבל אף מחקר שלו עצמו. להורדת חוות הדעת.
עוד עדכונים עם תשובות של ליאון לטענות שהועלו כאן – בסוף הפוסט.
מולו אני מציב את dr. danah boyd. חוקרת מדיה חברתית ונוער. עובדת כחוקרת במיקרוסופט, אוניברסיטת ניו יורק בנושאי מדיה, תרבות ותקשורת וכן במרכז ברקמן לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. בגוגל סקולאר רשומים 18069 ציטוטים ביבליוגראפיים שלה מאז 2011.
בויד כתבה ספר מעולה בשם It's Complicated: The Social Lives of Networked Teens. בשנה שעברה נתתי הרצאה קטנה על הספר בשיעור "נוער ומידע" במסגרת לימודי הספרנות שלי. בויד העלתה את הספר לרשת ואפשר להוריד אותו.
מטרת הספר כפי שהגדירה זאת בויד: "הרבה יותר קל להבין היווצרות מיתוסים בראיה לאחור מאשר לפרק אותם בזמן שהם מונצחים, אבל ספר זה מנסה לעשות את השני."
הנה הטקסט ממצגת ההרצאה. הסיכום והתרגום לעברית הם שלי ובאחריותי. ההרצאה שלי התמקדה בפרק השמיני של הספר.
השוו בין דבריה של החוקרת בויד ובין דבריו של "החוקר" ליאון. שקלו לדבריו של מי יש יותר תוקף.
פרקי הספר
1. זהות – למה בני נוער באינטרנט נראים מוזרים?
2. פרטיות – למה בני נוער משתפים הכל בציבור?
3. התמכרות – למה בני נוער אובססיביים בקשר למדיה חברתית?
4. סכנה – האם סוטי מין אורבים בכל מקום?
5. בריונות – האם מדיה חברתית מגבירה נבזות ואכזריות?
6. פערים – האם מדיה חברתית יכולה לפתור פערים חברתיים?
7. אוריינות – האם הנוער היום נולדו דיגיטליים?
8. מחפשים ציבוריות משלהם
מחפשים ציבוריות משלהם
מקומות ציבוריים פיזיים נוצרו על ידי מבוגרים ונשלטים על ידי מבוגרים. במקום להילחם על זכותם למקומות ציבוריים פיזיים, נערים יוצרים לעצמם מקומות ציבוריים ברשת. המדיה החברתית מושכת את הנערים כי הם יכולים לשהות במקום ציבורי עם החברים שלהם בעוד הם נמצאים בחדר שלהם.
נוער ומבוגרים
בני נוער רוצים גישה למקומות ציבוריים כדי לראות ולהיראות, להיות חברותיים ולהרגיש שיש להם חופש לגלות בעצמם את העולם. הם רוצים לגלות עולם מעבר למגבלות של ההורים ושל המורים.
מבוגרים מדירים את הנוער מהציבוריות כי הם טוענים שאין להם מספיק ידע ונסיון כדי להשתתף.
קשור לחיים
מה שבני נוער עושים ברשת לא יכול להיתפס במנותק לתשוקות, הגישות והערכים שלהם.
הם לא משתמשים ברשת כדי לברוח מהמציאות.
הם משתמשים ברשת כדי להרחיב את העולם החברתי שלהם.
להיות ציבורי ולהיות בציבור
למרות שבני נוער פשוט רוצים להיות חלק מהחיים הציבוריים, הניראות של הפעילות ברשת יוצרת חששות גדולים אצל המבוגרים שפוחדים שבני נוער ישתפו עם זרים מידע לא ראוי.
נערים לא עיוורים לחרדות של ההורים שלהם אבל באופן כללי, הם מעדיפים את ההזדמנויות של השתתפות בציבור על פני המנעות בגלל הסכנות.
אזרחי העולם
למרות שבני נוער רוצים את תשומת הלב הכרוכה בלהיות בציבור, רוב בני הנוער פשוט רוצים להיות בציבור.
הם רוצים להיות בקשר עם החברה וללמוד מה זה להיות אזרח החי בחברה ומה יכול להיות מקומם בחברה.
חלקם רוצים להשתתף כדי לתקן את העולם.
כאשר הציבוריות המתוקשבת הופכת פוליטית
ציבוריות מתוקשבת היא לא בהכרח פוליטית אבל נערים מביאים את הפוליטיות שלהם אל הציבור ואל האינטראקציות שלהם בציבור.
אמנם אנחנו לא יכולים להניח שלבני הנוער יש מיומנות דיגיטלית מופלאה, אבל אנחנו לא יכול להתעלם מהאופן שבו הם משתמשים במיומנויות שלהם להפוך ציבוריות מתוקשבת לפוליטית.
חיים בתוך ועם ציבוריות מתוקשבת
גישה לרשתות החברתיות מהטלפון מטשטשת באופן בלתי הפיך את הגבולות בין הפיזי והדיגיטלי.
קל להפוך את הטכנולוגיה למטרה של התקוות והחרדות שלנו.
חידושים הם שק חבטות מושלם.
אנחנו כחברה צריכים להתבונן היטב במצב ולנסות להבין מה משתנה ומה לא משתנה.
הולכים ביחד במסע
במסע שלהם, לא כל בני הנוער מסתדרים, כמו שלא כל המבוגרים מסתדרים. הרשתות החברתיות משמשות כזכוכית מגדלת של החברה לטוב ולרע.
במקום להתנגד לטכנולוגיה, מבוגרים צריכים לסייע לנערים במיומנויות ופרספקטיבה לניווט בסיבוכים המגיעים כשחיים בציבוריות המתוקשבת.
הם צריכים לעשות זאת ביחד.
עדכון מיום 2016-01-09
עיתון הארץ הזמין את ליאון לענות לשאלות של הציבור.
הסמארטפון והילדים הרובוטיים שלנו: אתם שאלתם – האנתרופולוג השיב
שאלה: נשמח לשמוע קצת פרטים על המחקר עצמו, איפה פרסמת וכו'. האמת שהיה מעניין לקבל קצת מספרים מהמחקר.
תשובה: במחקר שלי אין מספרים, אני יכול לספק מספרים תומכים. מה זה בעצם אנתרופולוג יישומי? זה אחד שמוכשר על-ידי האקדמיה, במקרה שלי – למדתי אנתרופולוגיה בתואר השני, עם מוקד באנתרופולוגיה יישומית, שכלל, מלבד קורסים, גם פרקטיקום (סטאז'). כעת אני עובד ומפרסם עבור לקוחות. בדיוק כמו שעורך דין או מהנדס מוכשר על-ידי האקדמיה, אבל לא עובד ולא מפרסם באקדמיה. יש לי לא מעט פרסומים עבור גופים, בעיקר ציבוריים, שהזמינו מחקרים, חוות דעת וכדומה.
שאלה: מה דעתך על מחקריה של חוקרת תרבות האינטרנט דר' דיינה בויד, שמגיעה למסקנות די הפוכות משלך? (חנן כהן)
תשובה: בויד ואני לא נמצאים באותה דיסציפלינה וגם לא עובדים על אותה אוכלוסיית מחקר. אני חוקר צעירים, נוער וילדים, ואילו היא חוקרת, כפי שכתבת במדויק, "תרבות אינטרנט". המסך, כידוע, מחולק ל-2: למדיום ולמסר. המדיום, לצורך העניין, הוא עצם השהייה של האדם מול המסך, והמסר הוא התוכן. אני לא עוסק יותר מדי בתוכן ומעולם לא העברתי הרצאה על "סכנות האינטרנט". זה לדעתי אחד הכשלים של המבוגרים כולל בויד: הם ניתחו את עולם הילדים כמו מבוגרים שקוראים טקסטים. משרד החינוך מעביר היום כבר מכתה ג' תוכניות על הסכנות שברשת, אל תכתוב את השם שלך בגלוי וכד'. וטוב שכך. אבל אני מסתכל על הצעירים ועל החברה שלהם מחוץ למסך.
מושג מפתח אצל בויד הוא ה"מרחבים הציבוריים". אצלה זה בתוך המחשב. אצלי זה כשאתה יוצא מחוץ לבית שלך. ואם בויד הייתה יוצאת מחוץ לבית שלה, היא הייתה מגלה שהשכונות ננטשו מילדים. כשלימדתי בזמנו סטודנטים אנתרופולוגיה, היינו מלמדים בשיעור הראשון, בהיסטוריה של התחום, מושג שנקרא "אנתרופולוג כורסא": אלו היו אנתרופולוגים שהיו מספרים על השבטים בפפואה בלי לצאת מהבית שלהם בלונדון. מתי המחקרים של בויד ודומיה יהיו תקפים? כאשר הילדים, אולי עוד 20 שנה, לא ייצאו בכלל מהרשת, כשהם יאכלו, ישנו וילכו לבית ספר ויחוו משפחה ואהבה וכד' רק ברשת.
מעבר לכך: בויד לא כל כך סותרת את דבריי. היא בסך הכול ממשיכה קו פוסט מודרני בכלל ואנתרופולוגי בפרט, שאומר שלתרבות יש הגיון פנימי והזר לא יבין אותו. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן אדוארד סעיד, שבמסה מנומקת היטב בשם "אוריינטליזם" סגר את הפקולטות למזרח תיכון למענקי מחקר ל-10 שנים. אם המידע הזה היה קיים, אולי האמריקאים היו עושים היום פחות טעויות במרחב שלנו ומפחיתים סבל מן העולם. ההיגיון הזה הביא אנתרופולוג ישראלי בעבר למסקנה שעלינו להבין כאשר גברים ערבים רוצחים את אחותם למען "כבוד המשפחה".
תגובתי לתשובה: את הטענה של ליאון שדר' דיינה בויד היא "אנתרופולוגית כורסא" אפשר להזים בקלות. החיפוש "I met" בספר it's complicated מחזיר 50 תוצאות. מביך.
לקריאה נוספת
מאמרו של ד"ר יעקב הכט (חוקר עצמאי), פורסם בשנת 2008 באתר איגוד האינטרנט הישראלי – פתולוגיה, מיתוס ופאניקה מוסרית בהתמכרות לאינטרנט
אני שמח שכתבת את זה כי גם אני חיפשתי את השם שלו במאגרי מידע אקדמיים וברשת ולא מצאתי שום זכר לתואר כלשהו שהוא עשה מלבד איזה מחקר שהוא היה שותף לו במכון ליר. מביש שהארץ נותנים יד להפחדה כזו ולא בודקים את המקורות שלהם.
או. סוף סוף. הגיון! תודה לאל יש עוד מחנכים בעולם ולא רק חוקרי חינוך.
חזק וברור
שאלת הבהרה, האם העובדה שהיא עובדת של מיקרוסופט, לא יוצרת עבורך בעייה? האם היית מקבל מחקרים על, נאמר, מזון, ע"י חוקר שעובד בשטראוס, ולא רואה בכך כל בעייה אתית-מקצועית? הרי זה ברור שמייקרוסופט רוצתה לדחוף לנו מסכים מגיל אפס…והיא מחזיקה חוקרים שיוכיחו זאת.
לדעתי היה דבר דומה עם חברות הטבק ומחקר הסרטן.
וכל זאת, מבלי להיכנס לגופו של הדיון
[חנן: היא גם חוקרת במכון לחקר האינטרנט בהרווארד, המכובד ביותר בעולם.]
תודה על הסיכום הזה, חנן. הראיון איתו מאד קומם אותי בגלל השטחיות, היעדר המקורות שעליהם הוא מסתמך (ולא, עשרות אלפי שיחות עם בני נוער זה לא נתון מדעי) ויותר מכל התחושה שהייתה לי שהוא עושה אתההפחדה הזאת קרדום לחפור בה.
מאמר לא רלוונטי. הבאת השוואה של עובדת מייקרוסופט. וגם אם חברה בגופים אקדמיים מובילים עדיין ההטייה קיימת. וסביר שיותר לכסף… בקיצור, לא תופס מים.
סיכום טוב, חסרה לי השוואה מוחשית יותר, הייתי שמח לתקציר ראיונו של תמיר לאון.
כמישהי שעוקבת (בהערכה רבה) אחר עבודתה של דנה בויד כבר כמה שנים, אני יכולה לחדד ולהעיר שהיא קודם התפרסמה כחוקרת מובילה של תרבות דיגיטלית, ורק אח"כ החלה לעבוד במייקרוסופט – אני מניחה שמעבר לפרנסה זו דרך עבורה להעביר את הידע שהיא צברה וצוברת גם לפסים מעשיים ומועילים. לכן אל תניחו שמקום עבודתה פוגם בידע המקצועי שלה.
כמי שעוסק בחינוך ופוגש עשרות בני נוער כל יום אני מסכים עם לאון. גם העובדה שהמחקר שהבאת כנגד נכתב ע"י חוקרת שעובדת במייקרוסופט מעלה שאלה של אינטרסים וכסף ואפילו אם אין כאן קונספירציה אלא פשוט השפעה ישירה של הסביבה שלה עליה. בעיות של מוסר בבני נוער תמיד עלו וצצו כיוון שהנוער כל הזמן מאתגר את עולם המבוגרים ומשמש כמעין מראה שלו. הבעיה עם המסכים זה השילוב של ההקצנות בחברה הישראלית יחד עם טכנולוגיה יותר מידי משוכללת שהנוער לא יודע להכיל את כמות הגירויים וההיחשפויות. לא צריך להיות חוקר ד"ר, עם מלא אזכורים אקדמאים כדי לדעת שזה המצב. האקדמיה חוקרת, ותפקידה בהחלט חשוב אבל אנשי החינוך עוסקים במלאכת החינוך ואני נחשף יום יום למה שלאון טוען.
תבורך. נראה שהרחבת את "לא רלוונטי" ל"הארץ".
נראה שתמיר לאון הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב:
http://www.hamartzim.co.il/martzim.php?id=54
וההסבר של דנה בויד ללמה היא עובדת במייקרוסופט:
http://www.zephoria.org/thoughts/archives/2009/08/25/am_i_an_academi.html
שלום,
במצב שכזה וברגישות שכזו לבני נוער ולעתידנו כחברה אני מעדיף שלא לנקוט עמדה לטובת אף אחד מהחוקרים. הרי הדיון כאן משקף את היות האקדמיה מגדל שן שלעיתים מנותק משטח לעומת "שטחיות" של אדם ללא תואר ד"ר הפועל בשטח (איני יודע מהי כמות הזמן שאותו בילה לאון תכל'ס בשטח). מבחינתי ובמקרה הזה, עצם הדיון הזה הוא מבחינת "קנאת סופרים תרבה דעת". כן ירבו הדיונים הללו ורק על מנת להפנות זרקור לתפקודנו כהורים, מורים ולעתידנו כחברה.
Pingback: הורים, מתבגרים ורשתות חברתיות – ואיפה אנחנו בתוך זה?! | דגים ברשת
תמיד חשוב לקרוא, לשמועו להתבונן בדברים בערבון מוגבל. תודה על התזכורת. יחד עם זה לדעתי נכון תמיד להיות מאוזנים ולא שחור – לבן. כל אחד יכול להשתמש בהגיון ובאינטואיציה הבריאים וכך לההוציא מכל דבר את המתאים והנכון לו. לא כיוון שמישהו אחר אמר או כתב ולא כיוון שהאחר כן או לא אקדמאי בצורה זו או אחרת, אלא כיוון שהוא העיר את עיננו לדבר מהשחשוב לנו וזה אפשר לנו לחשוב על כך ולבנות דעה משלנו. בעיניי רק זה מה שרלוונטי .
חייבת לציין. אני מבינה את הרתיעה מתמיר לאון והדברים שהוא עושה ומביא. ויחד עם זאת, הם דורשים מחשבה רצינית והתייחסות. נדמה לי מהמעט קראתי של דנה בוייד שזה אכן לא סותר את הדברים שתמיר ליאון מביא. כל השיח של מי מביך או לא, מי מקצועי, מי אקדמאי, מי אנתרופולוג של כורסא או מי שקרן… הוא ממש לא העניין מבחינתי.
דור המסכים כאן. זה הנערים, הילדים, וזה אנחנו. ושווה להשתהות ולחשוב מה זה אומר ומה זה עושה. איפה אנחנו בזה ואיפה הילדים. מה מקום המרחבים הציבוריים, מה עושה חשיפה ארוכה לפייסבוק, ומה עושה, בכלל, חשיפה למסכים, כל כך הרבה מסכים, כל כך הרבה שעות ביום. מה זה עושה כש50% מהזמן יוצא על פייסבוק. מה קורה לילד אחר שאת מרבית זמנו מעביר בערוץ ההיסטוריה ובללמד את עצמו לתכנת. מה זה עושה לו ברמה הריגשית, ברמת הכישורים החברתיים, ועוד.
קיצר, לא הייתי שמה אותם זה מול זו, אלא לומדת מזה ומזו, וחושבת מה נכון וראוי לעשות כעת, כמורים, הורים, וכאנשים בעולם בעלי סמארטפון, כשהמצב הנתון שלנו הוא מסכים ומסכים ומסכים.
אני עובד עם צעירים במסגרת ממשלתית גדולה מאוד. נתקל באלפי צעירים בשנה.
עד עתה לא פגשתי יותר מכמה בודדים שטענו שהם התגייסו "על מנת להרוג ערבים".
תמיר ליאון – לאחר דברים ההחלטיים, אנא המצא לנו מספרים, מובהקויות, נתונים כמותיים. לא רק "התרשמויות" בלתי מחייבות.
על השימוש בפלאפונים בביה"ס – נקודת מבטי כמורה
http://www.edunow.org.il/edunow-media-story-153618
תודה על הפוסט,
אינני יודע אם תמיר ליאון מתחזה לחוקר או לא. יש מקום לשקול את טענותיו לגופו של עניין. "קבל את האמת ממי שאמרה", במילים אחרות – בדוק אם זו אמת בלי לבדוק אלו בגדים לובש הדובר. לגופה של טענה: תמיר מציג את עצמו כאנתרופולוג יישומי. אינני יודע לומר אם מדובר בהולכת-שולל, אבל אתה יודע מה? נתקלתי בהולכות-שולל גרועות מזו.
חלק מכובד מדבריו של תמיר ליאון ראוי לבדיקה. הטענה כי צפייה ארוכה במסך במשך שנים ארוכות גורעת מיכולותיו הויזואליות של חייל היא טענה כבדת משקל. הטענה כי קיימים הורים הנוקטים תיעדוף של כל שיחת סלולר על פני אינטראקציה עם הילד היא כנראה נכונה. בכמה הורים מדובר ומהי ההשפעה ארוכת הטווח של התנהגות כזו, צריכה להיבדק.
הטענה כי המסך מסוגל להעביר לכל היותר 60% מאיכויות התקשורת של שיחה לא מתווכת צריכה להיבדק. הטענה הגוזרת מהטענה הקודמת, כי מחסור בתקשורת ישירה גורם לאיבוד יכולות תקשורתיות, צריכה להיבדק.
תמיר איננו מזלזל בפעולות חינוכיות. תמיר מתאר כיצד השקעה בתכניות חינוך והסברה חוללה שינוי, ומכאן מסיק כי הדבר אפשרי.
תמיר ליאון מתאר תהליכים המתרחשים על ציר של זמן וקושר בינם לבין חדירה ושימוש בטכנולוגיות תקשורת. לכאורה הוא מתאר קשר סיבתי. ייתכן שהמתודולוגיה שלו דפוקה. אתה לא הראית למה זה. ייתכן שיש פגמים בשיטות שלו. לא הראית איך זה.
תמיר מתאר תהליכים המקבילים לתהליכי פוסט מודרניזציה של חברה אנושית: שבירת טאבויים בלי יצירה שלסולם ערכים חדש או אחר כלשהו, למשל, הוא אחד מהם.
בסיכום אומר, שהבעת הזלזול שלך היא אולי מוצדקת ואולי לא, אינני יודע ולא הוכחתי מאום. אבל מה שכנראה כן קרה פה הוא חזרה על פרוצס נושן הנודע בכינויו: הפסול – במומו פוסל.
אה, ועוד משהו. האופן שבו אתה מבקר את התגובה של תמיר ליאון הוא בעייתי. הוא לא טעם שדיינה בויד היא אנתרופולוגית כורסא. יכול להיות שזה השתמע לאוזניך. אבל אין טענה כזו. לא במפורש אלא מכללא, "אם היא היתה יוצאת מהבית שלה". הרי תמיר לא טוען שהיא לא יצאה מביתה מעולם. הוא טוען שהמחקר שלה לא נערך באמת במרחב הציבורי. לזה, בחרת שלא להתייחס.
הפסקה האחרונה היא כל כך חזקה, והתייחסה לנושא כל כך בעייתי אצל רבים ולא-טובים מהחוקרים במדעי החברה כמו אדוארד סעיד ודני רבינוביץ', שעצם העדרה של התייחסות מצידך לטענה שלו, שהיא – בהתחשב בכך שהוא נמצא במיעוט די קטן בין אנשי מדעי החברה – די אמיצה ולא פחות מזה – נוקבת, ההעדפה הזו שלך בהתייחסויות, כל זה מעורר אצלי כמה סימני שאלה.
אני מציע לקרוא את דבריו שוב, משום שהם כל כך נדירים, להוותנו:
"היא בסך הכול ממשיכה קו פוסט מודרני בכלל ואנתרופולוגי בפרט, שאומר שלתרבות יש הגיון פנימי והזר לא יבין אותו. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן אדוארד סעיד, שבמסה מנומקת היטב בשם "אוריינטליזם" סגר את הפקולטות למזרח תיכון למענקי מחקר ל-10 שנים. אם המידע הזה היה קיים, אולי האמריקאים היו עושים היום פחות טעויות במרחב שלנו ומפחיתים סבל מן העולם. ההיגיון הזה הביא אנתרופולוג ישראלי בעבר למסקנה שעלינו להבין כאשר גברים ערבים רוצחים את אחותם למען "כבוד המשפחה".
אבל מה, דני רבינוביץ' הוא חוקר, ויש לו פרסומים, בגוגל סקולאר. בוודאי הרבה יותר מאשר תמיר ליאון. מה שהוא כתב על רצח הנערה איחלאס כנעאן, שצריך להבין את הרוצח מנקודת המבט התרבותית וכולי, זה טפל כנראה.
שיהיה לך יום טוב
לא הבנתי את הזלזול באדם שלמד תואר שני באנתרופולוגיה ומכאן קורא לעצמו אנתרופולוג.
האם רק אחרי שיוסיף את התואר ד"ר בתחילה אז יתייחסו לטענותיו בהתאם ?
כבוגרת תואר שני לאנתרופולוגיה אני גאה בתמיר ליאון, שפורץ את תקרת הזכוכית לפחות בתקשורת בעבור
מיעוט האנתרופולוגים שקיימים בארץ.
לטעמי כתיבתך מוטה ומתנשאה, ובאת לפקפק ולערער את רצינותו של תמיר ליאון משיקוליך, באשר הם. אני לא חושב שהוא שרלטן, לתפיסתי הוא אדם רציני, ודעתי כדעתו. ואני רגיש לשרלטנים. (לצערנו לא חסר שרלטנים ובזיונות בכל הרמות בארצנו).
הכרתי בעבר מישהי שרצתה לתת יעוץ להורים בנושאי ילדים, בטרם היו לה ילדים, וששאלתי אם זה לא נראה לה שאולי בלי ילדים, קצת קשה לה להבין את הנושא, היא ענתה, מה פתאום, מה זה קשור? וראיתי את החינוך שלה כעבור מספר שנים, ומי עשה בית ספר למי בביתה…
ולא סגור על כמה אתה מכיר נוער. לי יש 4 ילדים, ועושה הכל לצמצם זמני טבלט ומסך. (אגב טלויזיה, בצפיה כולל משותפת ביקורתית לעיתים, או ערוץ 23 חינוכית, לא מטרידים אותי. הם פעילים, ספורטיביים, והמון בטבע ובעולם האמיתי והחברותי.
לדעתי,ריבוי הפרעות הקשב, קשור לאותו נושא, מעבר לאבחון מוגבר, אבל לא יכול להוכיח לך כמותית (למרות שאני מהנדס תעשיה ואיש תוכנה), אני מנתח ביקורתית, ומסתמך עד מח ישר ואינטואיציה. אבל דעתי אינה קובעת. כל אחד קורא מחקרים, שומע דעות ובוחר דרכו. לכל אחד דרך אחרת, שהיא סינטזה של אמונות דעות וניתוחים משלו.
בל נשכח, שאנשי אקדמיה בכירים, ומחקרים רבים, קיימים, וסותרים זה את זה, ופעמים רבות, בלי להיות קונספירטיביים מדי, ובוודאי לא תמימים, הם מחקרים מטעם, מוטים בין אם אמונת החוקר, ובין אם חמור מכך עקב מממן המחקר… (ראה הסתרת הסכנה בסוכר או עישון בעבר, או כמות מחקרים שהסתמכו עליהם בנושאי תזונה, כולסטרול שומנים, בשר וכו', שהיום מקומם בפח הזבל…).
תואר ד"ר חשוב הרבה פחות ממח ישר לעיתים.
הנ"ל עוסק בתחום יותר ממני, ויש מי שמאמין בדעותיו, שאינן תורה מסיני. הוא לא פוגע באיש, ובעיני מוסמך יותר מהרבה אנשי אקדמיה פלצנים במגדל השן (ומכיר קצת אקדמיה, ופלצנים…).
מניעך לא ברורים לי, אך סגנון כתיבתך תוקפני משהו, ונראה כמו נסיון לחשוף נוכל, כעתונאות חוקרת, או כתכנית כלבוטק כלשהו, מה שלא נראה לי ממין העניין במקרה זה, גם אם אינך מסכים עם דעתו…
אני חושב שיש מקום לכבד יותר דעות אחרים, עיסוקם, בלי להטיל בהם ספק, על גבול ההכפשה, כפי שעשית, גם אם אינך מכבד דעתם.
התגובה מאד מרירה, ומשדרת רגש לא ברור (קנאה?) – ופחות התייחסות עניינית לדברים.
שמעתי את תמיר ליאון מרצה פעמיים בבתי הספר של ילדי, והשפעתו (מעבר לכך שהייתה מעניינת), הביאה אותי לעשות שינוי באופן שבו אני עוזרת לילדי להתמודד עם המסכים. וחיזקה אותי מאד.
חבל שאנשים אינטיליגנטים כמוך, מקדישים זמן כה רב לנסיון לפגוע באחר, במקום ליצור ולצמוח. אם אתה מעריץ את דנה בויד, לא יותר פשוט לכתוב ״5 דברים שלמדתי מדנה ושכדאי שכולכם תכירו״ ?