זיהוי של התרחקות התרבות הפוליטית הרבה מעבר לאפשרות הבנתה של העיתונות.
תורגם ופורסם ברשותו האדיבה של הפרופסור לעיתונות ג'יי רוזן
הקדמה מאת המתרגם
מחר יסתיימו בארצות הברית הבחירות לנשיאות. לא הייתי טורח להשקיע מאמץ בתרגום מאמר ארוך אם הוא היה רק קשור לבחירות ולעיתונות בארצות הברית.
בעיני, המאמר הזה הוא חשוב ביותר ומציג בבהירות את הקושי של העיתונות לדווח על אופני הפעולה של ראש ממשלתנו. ומכיוון שהאופוזיציה והעיתונות כאן פועלות תחת אותה מסגרת עקרונית של אמפיריציזם, שתיהן מתקשות להתמודד עם אופן הפעולה של ביבי.
הבנה של הקושי עשויה להוביל לפיתוח כיוונים חדשים למאבק הקשה הזה.
אני לא מתרגם מקצועי. אם מצאתם טעויות או אם יש לכם הצעות לניסוחים מוצלחים יותר, אשמח לדעת על כך.
ערב בחירות מלאות בסכנה אני נוטל את עטי כדי לתאר שוב את מה שאני חושב שהעיתונאים הפוליטיים החמיצו בקשר למועמדותו של דונלד טראמפ.
חסרה לנו שפה משותפת כדי לדבר על ביצועי העיתונות באותה רמה שטראמפ השלה אותה. לכן, מאמר זה ייאלץ לשוטט קצת. אם הוא לא יהיה ברור בסופו אז כנראה שגם אנחנו לא. אנחנו, שאכפת לנו מחדשות, אמת, עובדות ודמוקרטיה. אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים יחסית לטארמפ וייצוג המציאות בבחירות מתבטאת בכך. איבדנו את חוט העלילה.
זה הוא הניסיון שלי לשחזר איזו שהיא עלילה. אבל כנראה שזה לא יצליח.
הייתי מתחיל את הסיפור באוקטובר 2004, עם הופעתו של מאמר מאת רון סוסקינד בניו יורק טיימס מגזין: אמונה, וודאות והנשיאות של גו'רג' וו. בוש. אולי תזכרו את המאמר כ-זה שהכניס לשיח האמריקאי את הביטוי "קהילה מבוססת מציאות". הביטוי הזה – והציטוט מאת יועצו של בוש שאמר אותו – יצר סנסציה מיידית.
מעטים האנשים שזוכרים שמאמרו של סוסקינד היה בעיקר אודות היצורים שהיום אנחנו קוראים להם "הממסד הרפובליקני". הם נדהמו מההתפתחות בבית הלבן של בוש. בקשה לראיות, הבעת ספקות, הצגת עובדות שלא התאימו לנרטיב פשטני: כל אלה התקבלו כפעולות שליליות, אפילו כשנעשו על ידי בעלי הברית של הנשיא.
ביודענו את מה שאנחנו יודעים עכשיו, אודות המועמד טראמפ, הקשיבו לציטוטים הבאים משנת 2004…
* "הוא נפטר מאנשים שעימתו אותו עם עובדות לא נוחות לו" – ברוס ברטלט, יועץ לנשיאים רייגן ובוש האב.
* "בישיבות, הייתי שואלת האם ישנן עובדות התומכות בעניין. בגלל זה הואשמתי בחוסר נאמנות!" – קריסטי וויטמן, ראש ה EPA בממשלו של בוש.
* "אם אתה פועל באופן מסויים – על ידי כך שתצהיר איך אתה רוצה להצדיק את מה שכבר הוחלט לבצע, ולא אכפת לי איך תצליח לעשות זאת – אתה מבטיח שתקבל מידע שגוי וחד צדדי" – פול אוניל, שר האוצר בממשלו של בוש.
* "דיאלוג פתוח, מבוסס עובדות, לא נתפס כמשהו בעל ערך בפני עצמו. הוא עשוי, למעשה, לעורר ספקות, דבר שחותר תחת האמונה. תוצאתו עשויה להיות אבדן אמון אצל מקבל ההחלטות וגם, לא פחות חשוב, אבדן אמון במקבל ההחלטות". – מילותיו של סוסקינד.
* "מקבץ של תכונות מסויימות עיצב את הבית הלבן של ג'ורג' בוש במשך קיץ 2001: בוז להתעמקות או דיון, אימוץ החלטיות, הרתעות מאמפיריציזם, לפעמים חוסר סבלנות מטריד לספקות ואפילו לשואלי שאלות" – סוסקינד
* "אתה במיעוט של שניים נגד אחד על ידי אנשים מהמרכז הגדול והרחב של האומה, אנשים עובדים ועסוקים שלא קוראים את הניו יורק טיימס או את הוושינגטון פוסט או את הל.א. טיימס. אתה יודע מה הם אוהבים? הם אוהבים את האופן שבו בוש הולך ואיך שהוא מצביע, את הדרך שבה הוא מראה בטחון. יש להם אמונה בו. וכאשר אתה תוקף אותו על שגיאות הדיבור, התחביר המשובש שלו, זה טוב לנו. כי אתה יודע מה אנשים לא אוהבים? הם לא אוהבים אותך!" – מארק מקינון, יועץ המדיה של בוש, מסביר לסוסקינד את ההגיון הפוליטי.
ואז מגיע ציטוט הזהב, זה שכולם זוכרים, מאת יועצו של בוש שבחר להישאר בעילום שם:
העוזר אמר לי שאנשים כמוני הם "חלק ממה שנקרא קהילה מבוססת עובדות", כפי שהוא הגדיר אנשים ש"מאמינים שפתרונות עולים מעיון שקול במציאות מובחנת". הנהנתי ומלמלתי משהו אודות עקרון הנאורות ואמפיריציזם. הוא השתיק אותי. "העולם כבר לא עובד ככה", הוא המשיך. "אנחנו עכשיו אימפריה, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות של עצמנו. ובזמן שאתה לומד בעיון את המציאות הזאת, אנחנו נפעל שוב וניצור מציאויות אחרות, שתוכלו ללמוד שוב, וזה איך שהעניינים יהיו. אנחנו שחקנים של ההיסטוריה, וכולכם תישארו בצד כדי ללמוד את מה שאנחנו עושים."
ליברלים מיד אימצו את המונח: אנחנו קהילה מבוססת-עובדות, גדולים אנחנו. השמרנים חשבו שזה מצחיק (והם עדיין חושבים כך). שתי התגובות חלפו ליד מה שסוסקינד דיווח עליו: מתח בין שני מחנות בקואליציה הרפובליקנית. ברוס ברטלט, כריסטי וייטמן, פול אוניל ורפובליקנים נאמנים אחרים אשר שוחחו עם סוסקינד נחרדו ממה שהוא כינה "נסיגה מהאמפריציזם". הדוגמה הבולטת ביותר היתה כמובן ההצדקה השקרית למלחמה בעירק שהוצגה לאו"ם, לקונגרס ולעם האמריקאי, אשר העיתונות נכשלה לגלות, להפריך ולהתנגד אליה. (עם יוצא אחד מהכלל).
היום זו נתפסת כפשלה רצינית של העיתונאים, רגע שיש להתבייש בו. הם מודים בכך: הם פספסו סיפור ענק. אבל היום אנחנו יכולים לראות שמתחת לכל זה היה אפילו כישלון גדול יותר: הם נכשלו בהצבעה על הנסיגה מאמפריציזם שעשויה לשכפל את עצמה. זה יותר מסיפור מוחמץ. זו היא תנועה של התרבות הפוליטית הרחק מהבנתה של העיתונות. ניסיתי להצביע על כך בפוסט שלי משנת 2006, נסיגה מהאמפריציזם. נכשלתי.
האלטרנטיבה לעובדות בשטח היא לפעול, בלי קשר לעובדות בשטח. כשאתה פועל אתה יוצר עובדות חדשות. אתה מברא שטחים חדשים. וכאשר אתה עוקף או חותר תחת האנשים שתפקידם לדווח על המצב כפי שהוא – אנשים בעיתונות, בצבא, בביורוקרטיה, בממשלה שלך עצמך, או אנשים בהמשך המסדרון – אתה מראה את עוצמתך.
מחשבה על ניסיון להתריע היתה הפרעה בתבנית. זו לא היתה גישה ייחודית למפלגה הרפובליקנית; אבל היא מצאה שם קרקע פוריה. ליברלים שהתנגדו לחיסונים ומזון מהונדס גנטית, קיצונים בשמאל שחשבו שה 9/11 היה פעולה פנימית: גם הם נסוגו מהאמפריציזם. פשוט אף פעם לא היתה להם השפעה על בעלי תפקידים ומשפיעים כמו שנניח היתה למכחישי שינוי האקלים ומתנגדים להפלות, על אנשים בקואליציה הרפובליקנית. אבל כמו שכתבתי בפוסט קודם: הפרעה כזאת לתבנית שורפת את המעגלים של העיתונות הממוסדת.
כאשר הבחירות כבר בפתח – ועם הידע שלנו לאן הגיע הקמפיין של טראמפ – נסו לחבר את הנקודות:
2009: קליפ של טאקר קרלסון בוועידה הפוליטית של המפלגה הרפובליקנית, כינוס שנתי של שמרנים. הוא מנסה לשכנע אותם שהם צריכים להקים את הגרסה שלהם לניו יורק טיימס: מקור חדש שקודם כל יתבסס על מה שבאמת קרה.
לאאאאאא, קורא הקהל. הטיימס מעוות את הכל! "כן, הם מעוותים, אבל עדיין יוצאים כדי למצוא את העובדות ולהביא אותם לאנשים", עונה קרלסון. כמה אנשים בקהל מבינים על מה הוא מדבר. אבל אחרים מפריעים לו וצועקים עליו לרדת כשהוא מנסה להתעקש ש"בלב פעולת איסוף החדשות שלהם יש איסוף חדשות!". מה שהקהל רוצה זה הוקעה של ההטיה הליברלית, לא הפצרה לדיווח קפדני על ידי מישהו משלנו. הם לא יודעים זאת אבל האנשים שהפריעו לקרלסון ב 2009 בישרו את טראמפ של 2016.
2010: הניו יורק טיימס מפרסם דיוקן מפורט של תנועת "מסיבת התה", אחרי ששלחו עיתונאי לשטח למשך חמישה חודשים כדי שיראיין משתתפים ויבין את הבעיות שלהם. חלק אחד בכתבה מפליא אותי:
זה הוא מרד המתפרש על פני מרחבים, אבל דרכו עובר נרטיב של רודנות קרבה. הנרטיב הזה חוצה את אתרי האינטרנט של "מסיבת התה", דפי פייסבוק, טוויטר וסרטוני יוטיוב. הוא נושא בולט בערוצים המועדפים עליהם ואצל הדוברים האהובים עליהם, והוא מחבר את הנושאים המפוזרים שמעסיקים את תומכי "מסיבת התה" – מהחשש שארגון קהילתי גונב את הבחירות ועד לאמונה שאובמה מנסה לשלוט באינטרנט ולהגביל את הבעלות על נשק.
לא הבנתי למה הטיימס מתכוון כשהוא כתב על "נרטיב של רודנות קרבה" חוץ מאשר: נראה שהאנשים האלה מאמינים בכך! לא היו דיווחים בטיימס על רודנות קרבה. כותבי הטורים לא כתבו על כך. חתיכת סיפור להחמיץ (אם זה באמת קורה). וכמו שכתבתי באותו הזמן:
מה זה המשפט הזה, רודנות קרבה, שפשוט יושב שם, כאילו של-ברסטו לא היתה דרך לדעת האם זה היה משוגע ומניפולטיבי או בר אימות והגיוני? אם אנחנו מעניקים קרדיט להבחנה שהמון אמריקנים הנמשכים ל"מסיבת התה" חיים בפחד שארה"ב עומדת להפוך לרודנות, עם בחירות גנובות, אבדן חרויות אזרחיות, אבדן העיתונות החופשית, מדינת משטרה… האם אנחנו יכולים גם לתת קרדיט לגישה המקצוענית שמסרבת לקבוע האם החשש הזה מבוסס עובדות? אני לא רואה איך אנחנו יכולים.
איך אנחנו יכולים להגיד לקוראים: האנשים האלה חיים במציאות אחרת משלנו… ולהשאיר זאת כך? זה לא סוג של סיפור שאתה יכול להשליך על מפתן הדלת שלנו ולהתרחק ממנו. זה הוא תיאור של בקע בגוף האומה, קרע במרחב-זמן שנמצא בבסיס העיתונות הפוליטית. אני לא חושב שהעורכים הבינו מה הם עושים. אבל אפילו היום הם ייתפשו את הביקורת הזאת כמבלבלת. אנחנו דיווחנו על מה שהאנשים בתנועה הזאת האמינו. במדויק! מה הבעיה שלך?
2016: ציטוט מהתיאור המשכנע מאת אוליבר דרסי של עולם המדיה השמרנית אחרי ההשתלטות העוינת של טראמפ על המפלגה הרפובליקנית. הדובר הוא צ'רלי סייקס, שדרן בתכנית מלל בתחנת רדיו בוויסקונסין שהשפיעה על עלייתו של סקוט ווקר.
אחת מהבעיות העיקריות היתה, אומר סייקס, שהפך להיות בלתי אפשרי להוכיח למאזינים שטראמפ אומר דברי שקר כי במשך כמה העשורים האחרונים, המדיה החדשותית השמרנית "מנעה לחלוטין מעורבות של שופטים [כמו בספורט – ח.כ.] או של שומרים בשער".
"אין אף אחד", הוא קונן. "בוא נגיד שטראמפ אומר מה שהוא רוצה, טוען כל טענה שירצה. וכולם יודעים שזו רמאות. הבעיה הגדולה שלי עם המאזינים שלי היא שאין לי אפשרות להגיד 'דרך אגב, אתם יודעים שזה לא נכון.' והם יגידו 'למה? ראיתי את זה בתכנית של אלן ב. ווסט' או שהם יגידו 'ראיתי את זה בפייסבוק.' ואז אני אגיד 'הניו יורק טיימס בדק את העובדות' והם יגידו 'אה, זה הניו יורק טיימס. זה בולשיט.' אין אף אחד – אתה לא יכול ללכת למישהו ולהגיד 'תראה, הנה העובדות.'"
"כולם יודעים שזו רמאות" (אומר סייקס.) חוץ מהמאזינים שלנו! (אומר סייקס.) אז כשאומרים "כולם יודעים" זה לא באמת "כולם", לא ככה? רק אופן אחד שבו השפה מתפרקת כשאנחנו מנסים לדבר על הנסיגה מהאמפריציזם.
אחת העובדות החסרות בדיווח של דארסי היא שבעוד שהשמרנים עם המיקרופונים הגדולים לימדו את המאזינים שלהם לא להאמין לדיווחים בתקשורת הממוסדת (ובייחוד לא לעיתונות האליטיסטית מניו יורק ו-וושינגטון) הם עצמם עדיין נסמכו על המקורות האלו כתשתית למציאות – פחות ה"ספין" הליברלי, כמובן. הם לא היו מוכנים לאמץ את דיאטת המידע שהם המליצו לאחרים. חוסר היושר הזה נמצא מאחורי התלונות של מישהו כמו סייקס, ש עכשיו אומר: אלוהים, למה גרמנו?
2016: וזה מאתר פוליטיקו האירופי, לפני כמה ימים:
שר החוץ הגרמני פרנק-וולטר שטיינמאייר הזהיר בשבת שעימותים פוליטיים משוללי עובדות מהווים "סכנת מוות" לדמוקרטיה. בהתייחסו לבחירות הקרובות לנשיאות בארה"ב, לקמפיין בבריטניה לעזיבת האיחוד האירופי, יחד עם רוסיה תקיפה יותר, שטיינמאייר אמר כי "הסתרה והכחשה חצופות של עובדות מהציבור, פיקפוק בידע של מקצוענים, ובפשטות, שקרים שנאמרים במערב וגם במזרח ומעבר לתעלה הבריטית, משאירים אותי נטול מלים".
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות נטולי מלים. אתמול קראתי משהו שנכתב על ידי פילוסוף, ג'ייסון סטנלי, שמאיר את מה שאני מתכוון ב"החמצה גדולה יותר מאשר סיפור מוחמץ". מעבר לשקר: המציאות הסמכותנית של דונלד טראמפ. סטנלי קבע שבדיקת העובדות של טראמפ באיזה שהוא אופן מחמיצה את הנקודה. טראמפ לא ניסה להתייחס למציאות כאשר הוא דיבר כדי להשיג קולות. הוא ניסה להחליף את המציאות "שלו" בזאת שהוצגה בדיווחי החדשות.
"במישור מסוים, המדיה חסרה את אוצר המלים לתאר את מה שקרה," כותב סטנלי. ואני מסכים. הוא משווה את מה שטראמפ עשה לתעמולה טוטליטרית אשר אינה מנסה לתאר את העולם אלא ממירה את התיאור בנרטיב נגדי חסר רחמים שאינו מופרע מסתירות בינו ובין חוויותיהם של אנשים.
מטרתה של תעמולה טוטליטרית היא לשרטט מערכת עקבית וקלה לתפיסה, כזאת שגם יוצרת ובמקביל מספקת הסבר לטענות נגד קבוצות שונות שאינן חלק מאיתנו. כוונתה לעוות בגלוי את המציאות, חלקית כביטוי לכוחו של המנהיג. עיוות המציאות הגלוי שלה הוא כוחה הגדול ובמקביל גם חולשתה הגדולה ביותר.
הקמפיין של טראמפ "עיוות בגלוי את המציאות" כי זה הוא ביטוי לעצמה. ביטוי לעצמה כלפי האוהדים. ביטוי לעוצמה כלפי מועמדים אחרים שאותם השפיל והשליך מהמירוץ. עוצמה כלפי בעלי תפקידים במפלגה שניסו "לאלף" אותו. ביטוי לעוצמה כלפי עיתונאים שניסו "לבדוק" ולפקפק בו.
אחת האבחנות שבודקי המידע גילו אודות טראמפ היא שלא אכפת לו שלהצהרות שלו אין בסיס במציאות. כפי שניסח זאת גלן קסלר, בודק העובדות של הוושינגטון פוסט: "מה שיוצא דופן בטראמפ שהוא מועמד מוביל ונראה שאין לו שום עניין בעובדות הנכונות." העיתונאים הפיקחים יותר היו מודעים לכך שמשהו שונה ומאיים מתרחש. בדצמבר 2015 מגי הברמן ופטריק הילי מהניו יורק טיימס כתבו את אבחנתם:
על פי מומחים ברטוריקה פוליטית, טראמפ משתמש ברטוריקה כדי לשחוק את ביטחונם של אנשים בעובדות, מספרים, דקויות, בממשלה ובעיתונות. "אף אחד לא יודע", הוא נוהג להצהיר, מאיפה מגיעים מהגרים לא חוקיים או מה הוא קצב עליית התשלומים תחת חוק הבריאות הלאומי, אפילו שסוכנויות ממשל אוספות ומפרסמות את המידע. הוא מתעקש שאובמה רוצה לקבל 250,000 מהגרים סורים למרות שתכנית כזו לא קיימת…
קמפיין פוליטי שמטרתו לשחוק את ביטחונם של אנשים בעובדות הוא התקפה על האפשרות שהעיתונות תוכל ליידעו את אותם אנשים. אבל טראמפ הלך צעד נוסף. הוא ניסה להחליף את העולם בו אנחנו חיים עם העולם שלו, כפי שתיאר ג'ייסון סטנלי:
התמונה הפשוטה שטראמפ מנסה להעביר היא של חוסר סדר פראי, בגלל אזרחים אמריקאים ממוצא אפרו-אמריקני, ומהגרים. הוא עושה זאת כמצג של עוצמה, כדי להראות שהוא יכול להגדיר את המציאות ולהוביל אחרים לקבל את מערכת הערכים הסמכותנית שלו.
אז מה שאני מתכוון אליו בהחמצה גדולה יותר מסיפור מוחמץ הוא זה. עניין אחד הוא לעקוף את העיתונאים ולהגיע ישירות למצביעים. עניין אחר הוא לעקור את העיתונות מהשורש. עניין אחד הוא לשקר כדי להשיג ייתרונות פוליטיים. עניין אחר הוא להמשיך לשקר כדי להוכיח את עוצמתו. הנסיגה מהאמפריציזם היתה הפרעה ב 2004. שתים עשרה שנים אחר כך זה הוא סגנון שמתגבר. "כשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות בעצמנו" היתה התרברבות בבית הלבן של בוש, הצהרה שערורייתית שנועדה לזעזע את העיתונאי.
עכשיו יש לנו את הניסיון של טראמפ להחליף את החדשות במציאות שלו. הדיווח על טראמפ היה אתגר רציני. התאוששות ממנו עשויה להיות בלתי אפשרית עבור העיתונות הפוליטית.
אני מקווה שזה לא המקרה. אבל ככל שמתקרב יום הבחירות אני חושש שכך יהיה.