דיברנו ונדבר על חייו של אבא אבל אני רוצה לדבר על מותו.
תהליך מותו של אבא יכול ללמד אותנו איך למות, ואין זמן טוב לשיעור על מוות מאשר כאן ועכשיו.
תהליך מותו של אבא החל לפני עשר שנים או יותר כאשר קיבל את הסרטן הראשון שלו. הוא הבין שלא יחיה לנצח והחל להתכונן.
מדי פעם קיבלתי ממנו טלפון שבו סיפר שחסך לי עבודה. הוא התכוון לכך שסידר דברים או זרק דברים שהייתי נדרש לסדר או לזרוק לאחר מותו.
יום אחד הוא התקשר אלי ואמר לי שחזר עכשיו מלוויה, כאן בגבעה השלישית, עבר בין המצבות והחליט על הכיתוב של המצבה שלו.
"רק העובדות", הוא אמר לי. "רק העובדות". נולד בבואנוס איירס בתאריך כך וכך, נפטר במשמר הנגב בתאריך כך וכך. "בלי סופרלטיבים ובלי שירים".
מדי פעם היה מספר לי על הפנטזיה שלו למות בתאונת דרכים. מוות מהיר ללא סבל ארוך ומתמשך. אני ניחשתי שאולי ירצה לגרום זאת לעצמו. לא נבהלתי מהרעיון אלא רק עניתי "אין בעיה. רק אל תיקח איתך אחרים".
שנה לפני מותו הוא התחיל את הפרוייקט הגדול האחרון שלו – האלבום המשפחתי.
הוא אסף וסרק בעצמו תמונות משפחה. אסף ורשם מידע על כל השבט. מסבא שלו והלאה. הוא ביקש תמונות מכל ענפי המשפחה ואני עזרתי לו בצדדים הטכניים. בגיל שמונים וחמש הוא למד להשתמש באתר חדש, העלה את התמונות ואת הטקסטים וסידר יפה את הכל.
הוא מיהר לסיים את הפרוייקט למרות שידע שהוא לא מושלם. לפני אחד האישפוזים האחרונים הוא הזמין הדפסת כמה עותקים של האלבום כי הוא לא היה בטוח איך והאם ייצא מהאשפוז.
הוא כינה את האלבום "הצוואה שלי" וחילק עותקים לכל ענפי המשפחה.
הוא גם הראה לי איך נכנסים לחשבון הבנק דרך האינטרנט, על כל צרה שלא תבוא.
אבא לא הדחיק את עובדת מותו. אבא התייחס למוות שלו כאל עובדת חיים, כמשהו שייקרה מתישהו. הגישה שלו היתה שעדיף להתכונן למוות מאשר להתעלם מכך שיגיע.
אבא הכין אותי ואת מאיה לסוף חייו ובכך נתן לנו מתנה ענקית. אפילו את סוף חייו הוא ניצל ללמידה וגם לימד אותנו, הילדים שלו.
את ההספד על אבא כתבתי כשעוד היה בחיים, כי כך למדתי מאבא.
את השיעור שלמדתי מאבא אני מעביר הלאה, מעל קברו.
לא רק את חייו של אבא נזכור אלא גם את הדרך אל מותו.
זהו פוסט מספר 1 במסגרת חודש הכתיבה הבינלאומי. אני מאתגר את עצמי לפרסם פוסט אחד ביום במשך החודש הקרוב. יהיה מעניין, או שלא. לכל הפוסטים. ההשראה שלי לחודש הכתיבה היא מהפוסט של רוני גלבפיש – נאנו-לייט, או: איך לכתוב בנובמבר ולהשאר בחיים.
אוי חנן זה מאוד מאוד מרגש