זוהי העתקה של פתיל בטוויטר מאת ד"ר עדו קליין (לפרופיל שלו ב Google Scholar). חשבתי שהנושא מעניין וכדאי שיקבל חשיפה מחוץ לטוויטר.
ב 2014 התחלתי דוקטורט בתחום שהיה זר לי, תחום התחבורה. כשהתחלתי, הדיבורים על רכבים אוטונומיים נהיו להיט, וגם אני הייתי חסיד של הטרנד – כי הרי אם לא נהגים נוסעים, הרכבים נוסעים בצורה יעילה יותר, וכל אחד יוכל לקבל שירות מתי שירצה!
עד מהרה התחוור לי שאם זה אכן נכון, כל ילד יוכל להזמין רכב, ורמות הביקוש לנסועה ירקיעו שחקים, מה שיחמיר את העומס על הכבישים. הפתרון שאותו בחנתי בדוקטורט הוא הכוונה חברתית – פקיקת צירים מסוימים על מנת לשחרר צירים מרכזיים יותר בכדי שהתנועה תיסע מהר יותר.
פתרון זה, שמתלבש על השלב האחרון בבחירה של הנוסע – שלב בחירת המסלול, הוא כביכול השלב הכי קל להתערבות – הוא דורש הכי פחות מהנוסע. אך עדיין עלול להשפיע על זמן ההגעה שלו.
מכיוון שהרכבים בעתיד יהיו אוטונומיים, הנוסע לא יבחר בכלל את המסלול, ולכן הרבה יותר קל להתערב בהחלטה שלו. הבעיה של תוספת הזמן נשארת, אבל אם מגיעים למערכת מרובת ימים של גומלין – זה יכול להיפתר (לא ארחיב כאן, זה מורכב, אולי נושא לשרשור אחר).
לקראת סוף הדוקטורט דיברתי עם אחד מחברי הועדה המלווה שלי, פרופ' הלל בר גרא. הוא אמר לי – עדו, הרי אתה יודע שהפתרון הזה בסה"כ יצמצם מעט מאוד מהגודש, כן? ההפרש בין מצב שיווי המשקל, אליו מגיעים עם ווייז, והמצב האופטימלי, הוא אולי רק טוב יותר ב 5%. הרבה יותר חשוב להעביר אנשים לתחבורה ציבורית, שם היכולת להשפיע על המערכת והחיסכון הכולל בזמן גדולה הרבה יותר.
אני כבר הייתי בלחץ לסיים, אבל לאמירה הזאת הייתה הרבה השפעה אחר כך.
בסיום הדוקטורט שימשתי כעמית ממשק (קישור) במשרד התחבורה, והייתי מופקד (בין היתר) על תחום המודלים התחבורתיים. מודלים תחבורתיים אסטרטגיים אמורים לתת תחזיות לטווח הרחוק, ברמה של 20-30 שנים. כולנו מניחים כי בטווח זמן זה תהיה חדירה, ולו חלקית, של רכבים אוטונומיים לכבישים. מכיוון שכך הופתעתי מאוד שלא מצאתי התייחסות באף מודל מהמודלים של המשרד לסוגיה זו.
אבל בכל מקרה, ההבנה מסוף הדוקטורט החלה לפעם בי, והבנתי שמה שחשוב זה שלב יותר מוקדם בבחירה של הנסיעה – בחירת האמצעי. גם בחזית זו, לרכב האוטונומי הבטחה גדולה, בכך שהוא יכול להשתמש באלגוריתמים דומים לאלה של באבל או תיקתק, ובעצם לזווג בין נוסעים רבים בצורה אופטימלית. נוסעים אלו למעשה בוחרים לא ברכב פרטי אלא בסוג של מונית שירות.
סיימתי את תפקידי במשרד התחבורה ועברתי לחקור את הסוגיה הזאת ממש במטרופולין ירושלים, יחד עם פרופ' יצחק בננסון וגולן בן-דור.
גולן כבר הכין במסגרת הדוקטורט שלו מודל למטרופולין תל אביב המדמה את הפעילות של הרכבים האוטונומיים השיתופיים בו, והגיע לתוצאות שמראות מילוי נמוך מאוד של הכלי, כשניים וחצי נוסעים בכל כלי בכל שעה (הכל מתבצע במודל מבוסס סוכנים בשם Matsim) – Multi-Agent Transport Simulation
ומעבר לכך, גם זמן ההמתנה לכל כלי היה לא מועט, וכמות הסירובים של הכלים לשרת את כל מבקשי הנסיעה הייתה לא מועטה. ככל שגולן הגדיל את הצי, כך כמות הסירובים וזמן ההמתנה קטן. אך מקדם המילוי נהיה קטן יותר. למעשה זה מצביע על טרייד אוף, שהובהר לי בצורה בהירה על ידי פרופ' בננסון – אם אנחנו רוצים לשמור על רמת שירות גבוהה אנחנו צריכים כלים רבים מאוד, אבל מקדם המילוי יקטן אף יותר ממה שהיה בתחילה.
פחות כלים יגדילו את מקדם המילוי אבל יתנו רמת שירות נמוכה.
במקביל גם הפכתי להיות פעיל במאבקים של הולכי רגל ורוכבי אופניים למען שיפור התנאים שלהם, וקיבלתי אינדוקטרינציה מ #פידתחבורה. המסר המרכזי אותו קיבלתי היה שינוי הפירמידה – הולך הרגל בראש, אחריו רוכב האופניים, ורק אז תחבורה ציבורית ובסוף רכב פרטי.
ומכיוון שכך, הבנתי שבחזון הרכבים האוטונומיים אין בשורה כלל להולכי הרגל ולרוכבי האופניים – החזון לא צריך את שינוי המרחב על מנת לשרת את המטרה שלו. במידה ומרחב זה עוין כיום לתנועות הרכות, הוא יישאר כזה גם אחר כך. ולכן הסקפטיות שלי הרקיעה שחקים לגבי הרכב האוטונומי.
אבל אז, חשבתי על רעיון שיכול "לגאול" את הרעיון, תוך כדי שינוי המרחב הציבורי והפיכתו למשמש קודם כל הולכי רגל ורוכבי אופניים מחד, ונותן רמת שירות טובה יותר לנוסעים ברכב האוטונומי מאידך (להערכתי).
הרעיון בא לערער על התפיסה הרווחת שלנו לגבי הציפייה מנסיעה ברכב פרטי. אנחנו רוצים להגיע מנקודה א' ל-ב', בלי החלפות או עצירות באמצע. בתחבורה ציבורית אין לנו את זה. אנחנו צריכים לחכות לאוטובוסים או לחשוש שנפספס אותם, וזה גורם לנו לא להשתמש בו.
הרכב האוטונומי מאפשר לנו ישירות של הנסיעה ללא החלפה, תוך קנס קטן של עיקום מסלול הנסיעה כמו בבאבל.
אבל זה לא חייב להיות ככה. מה היה אם היינו מתירים החלפות בנסיעה ברכב אוטונומי?
– היינו מפחיתים את זמן ההמתנה
– היינו מפחיתים את עיקום המסלול
אבל עדיין, היינו מקשים על המשתמש שהזמין נסיעה מא' ל-ב' כפליים – עם מסלולים משתנים והחלפות. זה המון כאב ראש.
ולכן, עלה בראשי הרעיון שלא צריך בכלל אפליקציות, צריך פשוט לאפשר לרכבים לנסוע באותו מסלול, הלוך ושוב. הנוסעים יקבלו הנחיות מאפליקציה, או פשוט יזכרו מסלול בעל פה, ויחליפו בין רכבים בצמתים.
במידה ורכב נוסע במסלול קצר, נניח ק"מ אחד, גם מהירות של 20 קמש מאפשרת רכב פעם בשלוש דקות. אם נגדיל את כמות הרכבים, נוכל לקבל תדירות גבוהה בהרבה, גם אם נקצר את המסלולים של הרכבים. קיצור המסלולים מאפשר תדירות גבוהה שמאפסת למעשה את הקנס בהחלפה.
אבל גם כאן יש בעיה, כי כיום מקובל להתייחס למרחב הצומת כמיועד למעבר רכבים פרטיים בלבד, ככה שההחלפות לא יכולות לקרות בצורה קלה בין רכב לרכב.
ולכן, חשבתי על פתרון שלמעשה מהווה את השלב הסופי של הפיכת הפירמידה.
הגבהת הצומת, הפיכתו למיועד למעבר עבור הולכי רגל ואופניים, ורק אחר כך עבור רכבים.
מה אני עושה עם סיבוב הפרסה של הרכבים? האם הוא קורה בצומת?
רכבים אוטונומיים מאפשרים הטמעה של טכנולוגיות חדשות, בהם גם נסיעה בניצב באמצעות סיבוב של הציר ל90 מעלות או הוספת גלגלים ניצבים שעולים ויורדים.
מתווה כזה יכול לאפשר תנועה של רכבים בצומת, פשוט לאט, כמו שהולך רגל חוצה כביש, ולכן לא מקשות בהכרח על היכולת של רכבי שירות, אספקה, שיפוצים, או אנשים שישלמו הרבה עבור נסיעה ישירה ברכבים ייעודיים.
להבנתי, יישום החזון הזה יחסית קל – הרכבים הקיימים של Navya, למשל, כבר עושים דברים דומים, וכמות הקונפליקטים בהם צריכים להתמודד קטנה יותר. כל השאלות של בעיית הקרונית או דברים בסגנון הזה לא צריכות להישאל, כי בסהכ מדובר במעלית הוריזונטלית.
אבל כן, השאלה כאן כלל לא טכנולוגית אלא שאלת של חזון.
איך החברה רואה את הזכות להתניידות במרחב?
האם היא בלתי מוגבלת, ללא התחשבות באחר (מישהו אמר מתנגדי חיסונים?) – או שהיא מתחשבת באחר, מבינה שצריכים קצת לוותר בשביל להרוויח יותר אחר כך (וזה לפני שאני מדבר על תועלות סביבתיות)?
ומכיוון שהמוקד פה אינו טכנולוגי, אין לי כאן סטרטאפ לפתוח, אלא נפשות לעשות בתחום השכנוע.
האם נשכיל לבחור בחזון אחר?
האם נדע לוותר אחד לשני בשביל להרוויח הרבה יותר?
ימים יגידו. לצערי קשה לי להאמין