[תרגם ליאור ג. מהמקור באנגלית Terror and counter-terror מאת טימותי סניידר ]
אני רוצה לחלוק מחשבה על טרור ומלחמה בטרור, בעקבות פיגועי חמאס והדילמות שישראל מתמודדת איתן. היא לא מבוססת על היכרות עם האזור אלא על העבודה האקדמית שלי על פוליטיקה של טרור והתקוממות. זו תזכורת לגבי איך אירועים כאלה יכולים להתפתח באופן כללי, יותר מאשר התייחסות לאירועים הספציפיים.
עבור הקורבן, משמעות הטרור היא הטרור עצמו. עבור הטרוריסט, משמעות הטרור היא מה שיקרה בגללו.
טרור יכול להיות נשק של החלשים, שנועד לגרום לחזקים להשתמש בכוח שלהם נגד עצמם. טרוריסטים יודעים מה הם עומדים לעשות ויש להם הבנה מסוימת של ההשלכות של הפעולה שלהם: הם מתכוונים ליצור אצל הקורבנות שלהם מצב רגשי שבו פעולה שמובילה להרס עצמי נראית כמו האפשרות היחידה, וכזאת שחייבים לבצע אותה מיד.
אם אתם קורבנות טרור, הטענה הזאת יכולה להישמע אבסורדית; קל לראות בטרוריסטים חיות אדם פראיות ונטולות היגיון שדרך הפעולה היחידה מולן היא ענישה. אבל הזוועה שבפעולת הטרור בדרך כלל לא מעידה על חוסר תכנון. ובדרך כלל חלק מהתכנון הוא לייצר זעם בלתי נשלט.
האמריקאים נפלו קורבן לזעם כזה. פיגועי ה 11 בספטמבר היו מוצלחים כי אנחנו האמריקאים הפכנו אותם למוצלחים. לא משנה אם המתכננים והמבצעים שלהם נשארו בחיים מספיק זמן כדי לראות זאת, הם השיגו את המטרה העיקרית שלהם: להחליש את ארצות הברית. אם לא פיגועי ה-11 בספטמבר, ארצות הברית כנראה לא הייתה פולשת לעיראק, החלטה שהובילה למותם של עשרות אלפי אנשים, תרמה לעלייתה של סין, החלישה את החוק הבינלאומי ופגעה במעמדה של ארה״ב ברחבי העולם. פיגועי ה 11 בספטמבר הביאו להחלטות אמריקאיות שגרמו הרבה יותר מקרי מוות מאשר הפיגועים עצמם, אבל הנקודה החשובה היא שהם גרמו להחלטות אמריקאיות שפגעו באמריקה הרבה יותר מאשר הפיגועים עצמם.
(ב-13/9/2001 ויתרתי על ההרצאה המתוכננת שלי על ההיסטוריה של מזרח אירופה לטובת הרצאה על טרור ומלחמה בטרור שבה אמרתי בערך את אותם הדברים. דאגתי, אבל לא תיארתי לעצמי אז עד כמה הפרובוקציה של פיגועי ה-11 בספטמבר תצליח. הפלישה לעיראק היתה אסון שנבע ממקורות רבים; אבל אחד מהם היה ההיגיון של הטרור – והניצול שלו על ידי אנשים שרצו מלחמה בעיראק גם בלי קשר אליו).
כשמעריכים את מה שעשה חמאס, חשוב לזכור שהמטרה של הפשעים הנוראיים שלו היא לא רק להרוג כמה שיותר יהודים*. ככל שהפשעים האלה מחרידים לחלוטין וראויים לכל גינוי, הם לא בוצעו בלי מחשבה מאחוריהם. בניגוד לישראלים, שמזועזעים עד כדי כך שהם מרגישים שהם חייבים לעשות משהו ומיד, חמאס תכנן את האירוע הזה כבר שנים. האנשים שמבצעים את הפשעים החייתיים האלה פועלים לפי תוכנית שצופה מראש תגובה ישראלית מסוימת.
באופן מסורתי, טרוריסט מתגרה במדינה כדי ליצור סבל רב כל כך בקרב בני עמו שלו, עד שהם ייתמכו בו ובפעולותיו באופן סופי ומוחלט.
אני לא אתיימר לדעת מה חמאס מצפה מישראל, וגם לא מה ישראל צריכה לעשות. זה עניין לאנשים שמכירים את השפות המקומיות ויש להם את המומחיות לקרוא ולנתח את המסמכים והנתונים הרלוונטיים. הטענה שלי היא שתמיד כדאי לשאול במצבים כאלה האם אתה פועל על פי התסריט שכתב הטרוריסט. אם מה שאתה רוצה לעשות זה מה שהאויב שלך רוצה שתעשה, מישהו טועה. יכול להיות שזה האויב שלך. אבל יכול להיות שזה אתה.
* ניסוח שלי – במקור המשפט הוא:
״In evaluating what Hamas has done, it is important to remember that the atrocious crimes are not (or are not only) ends in themselves