ממחאה למאבק?

בבוקר למחרת סיפרתי את הבדיחה ואז אשתי חשבה שאולי בכל זאת לא צריך לשלוח אותי לבדיקה אצל פסיכיאטר.

איש אחד נוהג בכביש אחד ושומע שברדיו אומרים שיש רכב אחד שנוסע נגד כיוון התנועה אז הוא צועק "אחד? מיליונים!".

חזרה לתחילת הסיפור.

מאז אוגוסט 2023 אני מפרסם כאן מאמרים של נחי אלון, המורה שלי, על המחאה ועל התנגדות לא אלימה.

כמה ימים כבר לאחר תחילת המלחמה חשבתי על ההפגנות שיגיעו והדרישה להחזיר את החטופים וחזיתי שאין עם מי לדבר. כתבתי שכשיחזרו ההפגנות השלט שלי יהיה "לביבי אין מצפון".

בתסכול ראיתי איך המפגינים ומשפחות החטופים מנסים להתייחס לביבי כאילו יש לו מצפון ורק אם יבקשו יפה, או חזק, בסוף הוא ייענה.

היה ברור לי שכל מה שאכפת לביבי זה הוא עצמו ולמרות כל מחשבה סבירה שאחרי האסון הגדול הוא יילך, כל המהלכים שלו נועדו לשמר את הכוח שלו עצמו ולשמר את הנאמנות של השותפים שלו לקראת הבחירות הבאות.

במקביל, בהפגנות, התגובות האלימות של המשטרה בראשות הפשיסט בן-גביר הבהירו לכולם שדמוקרטיה היא לא מה שחשוב לו.

הלכתי להפגנות עם השלט שלי וקיבלתי הרבה הנהוני הסכמה אבל התסכול שלי הלך וגבר.

השתתפתי בכמה הפגנות שבהם נופפו באגרופים באוויר וצעקו "ביבי ביבי חכה מה נעשה לך" ולא עשו כלום והמשיכו להסתחבק עם השוטרים ומדי פעם התעמתו איתם קצת כדי להיות מרוצים מעצמם שעשו משהו.

הפסקתי ללכת להפגנות.

הבנתי שהפגנות זה לא מספיק וצריך לעבור למאבק אמיתי. חשבתי שמה שצריך לעשות זה "נהפוך הוא" ולהיעצר בכוונה, בכמויות. עם ידיים מושטות לאזיקים, בגאווה ובכבוד. ברוח הסטיאגרהא של מהטמה גנדהי.

החלטתי לתת דוגמה ותכננתי פעולה.

רציתי שהפעולה שלי תתועד על ידי העיתונות ובזאת נכשלתי. מרוב שהייתי נסער ורציתי "לעשות את זה כבר" לא הצלחתי לתאם את זה עד הסוף.

בוקר אחד נסעתי לתל אביב וכתבתי על חומת הקריה עם צבע גואש רחיץ את המספרים 1400 ו 136 ו"לביבי אין מצפון".

האבטחה של הקריה הגיעו וקראו למשטרה הכחולה.

כשהגיע הסיור שאלה אותי השוטרת למה עשיתי את זה ואמרתי לה "מחאה, כדי להיעצר".

"אתה רוצה להיעצר?"

"כן".

עצרה אותי.

הייתי במעצר כמה שעות. מראש היה לי את מספר הטלפון של מוקד התמיכה בעצורי הפגנות. עורך הדין תידרך אותי איך להתנהג ומה להגיד. נחקרתי, נלקחו ממני טביעות אצבעות וחתמתי על ערבות שלא אהיה בתל אביב למשך שבועיים.

היה ממש לא נורא.

אחרי המעצר ניסיתי לדבר עם כל מי שיכולתי לנסות לשכנע שמעצרי מחאה שקטים של כמה שיותר אנשים, בסיטואציה שאנחנו נשלוט בה, היא דרך חדשה ועוצמתית למאבק.

לא הצלחתי לשכנע אף אחד והתסכול שלי גבר וגבר.

חשבתי שאני צריך לעשות פעולה דרמטית שתמשוך תשומת לב ותעביר את המסר שאי אפשר להמשיך להיות נחמדים וצריך לעבור ממחאה למאבק.

קניתי סכיני גילוח.

כתבתי דף קטן ושכפלתי.

לביבי אין מצפון.
אם נמשיך להפגין בשבת וללכת לעבודה בראשון, ביבי ימשיך לחרבן לנו על הראש.
הוא חזק יותר מאיתנו כי אנחנו חלשים.

אין זמן. החטופים נרקבים בעזה.
האמת לצידנו. הצדק לצידנו.

הנורמלי כבר לא עובד.
נפסיק להיות מנומסים.
כדי להעיף אותו נתחיל להשתגע. שיגעון נחוש וגאה.
נפתיע עם מחאה לא רגילה בעוצמות לא רגילות.
לא נחשוש להפעיל כוח ונדע מראש שניפגע מכך.
לא נהיה אלימים אבל נספוג אלימות.
נהיה גאים במחירים שנשלם בדרך לניצחון.
לא נתבכיין.
לא נחכה למישהו שיגיד "אחרי". כולנו נגיד "אחרי".
רק ככה נחזיר את החטופים.
רק ככה ננצח.

סאטיאגרהא – Satyagraha

נסעתי לקפלן במוצאי שבת וחיפשתי מקום וזמן שבו יהיו הרבה צלמים.

כשמצאתי את המקום והזמן, זרקתי את הדפים לאוויר ואז חתכתי את עצמי בזרוע עם סכין גילוח הרבה חתכים שטוחים שהוציאו כמות מרשימה של דם. לא כאב לי.

הצלמים הקיפו אותי וצילמו מכל זווית.

לחצו כאן לראות תמונה של החתכים שצילמתי את עצמי בבית.

לאחר מכן הלכתי לצומת הדמוקרטיה ששם היו רמקולים, קיבלתי את המיקרופון וחזרתי על המסר "זה לא צבע. זה דם אמיתי. אנחנו חלשים וביבי חזק. אם לא ניאבק ונקריב את עצמנו, ביבי ימשיך לחרבן לנו על הראש. אי אפשר להמשיך להפגין במוצאי שבת וללכת לעבודה ביום ראשון". אחר כך הם ביקשו ממני בחזרה את המיקרופון וחזרו לקרוא את הקריאות הישנות.

אחר כך מצאתי רופא שחבש אותי ונסעתי הביתה.

חיפשתי ולא מצאתי שום צילום שלי בעיתונות או ברשתות. אני מניח שלא רוצים לפרסם תמונות של פגיעה עצמית כדי למנוע מסרים שאולי יעודדו אנשים לפגוע בעצמם.

חשבתי שהתמונות יביאו אלי ראיונות שבהם אסביר את הרעיונות שלי אבל זה לא קרה.

מבחינה זו שוב נכשלתי.

לא סיפרתי מראש למשפחה על התכנית שלי וכמובן שהמעשה התקבל בזעזוע ובדאגה לשלומי הנפשי.

למחרת סיפרתי לאשתי את הבדיחה שבתחילת הפוסט. אחר כך נסעתי לקופת חולים כדי שאחות תחבוש אותי טוב. גם היא נבהלה מהפצעים אבל כשהסברתי לה למה עשיתי את זה אמרה לי שגם היא הפגינה בקפלן והתייאשה ושאני אמיץ ודרושים עוד אנשים אמיצים כמוני. היא קראה לרופאה שלי שגם היא נבהלה, גם היא שמעה את ההסבר ואמרה "אני מכירה אותך שנים ואני מבינה את המעשה שלך" ואני השלמתי "ולכן אני לא שולחת אותך לבדיקה אצל פסיכיאטר".

נכשלתי בנסיונות שלי לשכנע את העולם שצריך לעבור ממחאה למאבק.

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

נראה לי שהגעתי לשלב שבו הבנתי שלא משנה כמה אהיה אמיץ, כבר אין ביכולתי לשנות. אנסה להירגע ומה שיהיה יהיה.

אלא אם כן יתחיל פה מאבק אמיתי ואז אני אצטרף אליו.