בצהריים עלינו למשמרת המחאה ברחוב עזה.
בהתחלה הוא היה פתוח ואנחנו המפגינים היינו על המדרכות.
אחר כך הרחוב היה סגור והפגנו על הכביש.
היו שם אנשים עם מגפונים שצעקו שהם שכנים והם רוצים שקט.
אחר כך השוטרים הורו לנו לעלות על המדרכות כדי לפתוח את הרחוב למכוניות. היו גם שוטרים על סוסים שהסתובבו בסביבה אבל הכל היה כל כך מנומס שלא ברור לי למה.
כשהרחוב נפתח עברה מכונית והנהג הוציא את הראש שלו מהחלון וצעק "אתם מיעוט!". המחשבה הראשונה שלי היתה שלצערי הוא צודק אבל המחשבה השנייה היתה שהוא טועה. כי סקר אחר סקר מראים שרוב העם בעד הצלת החטופים.
וזה משהו שאנחנו לא מדברים עליו. לא בסיסמאות שלנו ולא בשלטים שלנו ולא במסרים לתקשורת. אנחנו כל כך שבויים בתפיסת ההתנגדות והמאבק ששכחנו שבנקודה המסויימת הזו, רוב העם איתנו.
אז כמובן שאצלי מחשבה הופכת לשלט. עד עכשיו השלט שלי היה "ביחד, בלי פחד, עד שהוא ילך". השלט הזה הופנה פנימה, אלינו, הנאבקים. כדי לחזק ולעודד.
השלט החדש שלי יהיה "רוב העם בעד הצלת החטופים" והוא יופנה פנימה, כדי לעודד את המסר, אבל גם החוצה, כדי להזכיר למי שרואים אותנו שרובם תומכים בלפחות אחד המסרים שלנו.
