כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בצד השני של השלט שלי כתבתי "רוב העם בעד הצלת החטופים".
הצטרפתי לצעדה של מחאת האקדמיה שיצאה מהכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם והיתה בדרכה לעצרת מול בית המשפט העליון.
כשהגענו לצומת הג'וינט, במקום לפנות ימינה, פנינו שמאלה לכיוון מוזיאון ישראל. השוטרים הופתעו.
כשהגענו לצומת מוזיאון ישראל הושמעה הקריאה "כולם לשבת". התיישבנו. חיכו לנו שם סוסים.
אחר כך חבורה קטנה המשיכה עוד והתיישבה מול שער רופין של הכנסת.
לאחר זמן הגיעה מכתזית.
מסתבר שהיתה תכנית לחסום את כל דרכי הגישה לכנסת ביום הדיונים האחרון לפני הפגרה.
אחר כך החבורה הקטנה עזבה את השער והמכתזית התקרבה לקבוצה הגדולה בצומת.
כל הזמן הזה עמד שם שוטר, בלי תג שם. ראיתי אותו ואת אחד המובילים של המחאה משוחחים בידידותיות.
בערך בשמונה הודיעו על פיזור. בדרך לרכב שמעתי את העצרת מרחוק אבל לא היה לי כוח.
יצאתי מכל האירוע בתחושה של "מצוות אנשים מלומדה". אמרנו לעצמנו שמחינו והפרענו ואז הלכנו. כל הצדדים שיחקו את התפקיד שלהם במשחק ואמרו לעצמם שהיו בסדר. שום דבר אמיתי לא קרה.
התחושה החמוצה הזו ליוותה אותי כל היום וזו הסיבה שלקח לי יום שלם לעבד את המחשבות שלי ולכתוב את הפוסט ולהחליט איך אני ממשיך להשתתף במאבק.
קודם כל, אפסיק לבוא להפגנות ברחוב עזה. צועקים מול הבית הריק של ביבי, דבר שלתחושתי אין בו טעם.
אנסה כמה שאפשר להגיע למשמרות 101.
אנסה להגיע כמה שאפשר לצעדות ולעצרות.
אני אמשיך ולא אתייאש אבל במינון שמתאים לכוחותי. אני מקווה שהמאבק ימצא את דרכו ליצור הפרעה אמיתית ויגייס עוד אנשים.