סיימתי זה עתה לקרוא את "דרך הזן" מאת אלן ווטס בעקבות המלצתו של תומר פרסיקו.
ספר מעולה.
כאשר קראתי אותו, התהוותה במוחי הבנה על הזן כפי שאני פוגש אותו היום:
פופולאריות מובילה כמעט תמיד לירידה באיכות. וככל שהזן שינה את אופיו מתנועה רוחנית לא רשמית לממסד של קבע, התעורר צורך ב"סטנדרטיזציה" של שיטות הוראה והקניית אמצעים שיאפשרו למורים להתמודד עם תלמידים רבים.
…
אלא שאין קשה מלקבוע אמות מידה נכונות בתחום הבלתי מדיד של תובנות רוחניות. כשהמועמדים מעטים הבעיה אינה חמורה במיוחד, אולם כשהמורה אחראי למאות תלמידים, תהליך ההוראה והמבחן מחייב קביעת תקן. הזן פתר את הבעיה בצורה מרשימה, על ידי המצאה ששימשה לא רק כמבחן כשרות אלא גם – והרבה יותר חשוב – להעברת חוויית הזן עצמה, ובמינימום של זיוף.
…
תירגול הקואן מבוסס על התפיסה האסייתית הטיפוסית של יחסים בין מורה ותלמיד, השונה מאוד מהתפיסות הנהוגות במערב. בתרבויות אסיה מדובר במערכת יחסים מקודשת וייחודית, שבה המורה אמור לקבל אחריות על הקארמה של התלמיד. התלמיד, בתורו, נדרש לציות ולהתמסרות כמעט מוחלטים לסמכות המורה.
…
כשהקואן הראשון הוא … השאלה של הקואין : " איזה קול משמיעה כף יד האחת?"
…
באמצעים כאלה התלמיד מגיע לבסוף כשהוא מרגיש טיפש מוחלט.
מי לא מכיר את השאלה "מה הוא צליל מחיאת כף היד האחת"?
מי מכיר את המשמעות האישית של שאלה כזאת על תלמיד שנמצא בתהליך חניכה לזן? מי עבר את התהליך המייסר של נסיון לענות על השאלה "מה הוא צליל מחיאת כף היד האחת"?
האם מי שקורא את סיפורי הזן המשוגעים מבין את התעוזה הנדרשת מתלמיד לחריגה ממערכת יחסים קשוחה בינו ובין מורה?
אני לא, ואולי גם לא אבין אף פעם.
השבוע, בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, הרצה תומר פרסיקו על "העידן החדש באינטרנט, קישורים והשפעות הדדיות". בעקבות ההרצאה, הבנתי איך האינטרנט הביא לי את הזן ועוד הרבה חוכמה אחרת. הרבה חלקים קטנים, אבל בשטחיות.
בשבילי, חוכמת הזן ודרך הזן מהווים פיתרון טוב והכוונה טובה לאופן החשיבה שלי על עצמי ועל העולם. אבל אני יודע שאני לא מבין את הזן. אני רק מלקט ממנו ומשלב חלקים ממנו בחיי.
– – –
"דרך הזן" מאת אלן ווטס
חרגול הוצאה לאור
תרגום מאנגלית: אהוד תגרי