הוא לעולם לא יידע שהוא חב לי את חייו

לפני שבועיים פרסמתי פוסט שבו טענתי שהמבצע המטופש והכושל על המרמרה נבע בעיקר מתהליך תיכנון ואישור עקומים. הפוסט בלעדי! כיצד אושר המבצע לעצירת המשט לעזה נלקח כולו מהסרט המצחיק והבדיוני "מבצע סבתא".

היום פרסם אסף כהן בבלוג שלו סיפור מאת "גיא" (שם בדוי) שבראשו הזהרה: כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.

ברשותם ובשבילכם, אני מעתיק אותו לכאן. אני חושב שיש קשר הדוק בין הבדיון בסרט מבצע סבתא ובין הבדיון (או שלא) בסיפור הזה.

הוא לעולם לא יידע שהוא חב לי את חייו.

"תיגש למודיעין, הם קיבלו יעד חדש, וצריך לעבוד עליו."

כמה חיכיתי למשימה כזו. רצתי למודיעין, עידו הקמ"ן כבר היה רכון על התצ"אות.

"אתה מבין", הוא אמר, "אנחנו צריכים לפגוע בו בכניסה לבית כשהרכב עומד. יהיו לנו בערך 30 שניות לביצוע, לפני שהוא…"

"יש סרטי מזל"ט?" חתכתי אותו. "בטח. בוא תראה" עידו סובב לעברי את הצג.

ידעתי עליו הרבה: מתי הוא יוצא בבוקר, איפה הוא עובד, מתי הוא מתפלל, וגם קצת על המשפחה: נשוי+5, הגדול בן 14. רק דבר אחד לא היה ברור לי: למה אנחנו רוצים להרוג אותו? אבל לא שאלתי. סמכתי על עידו, הוא בחור חכם. חוץ מזה, זה היה נשמע די מטופש לשאול מישהו למה צריך להרוג פעיל חיזבאללה.

אז עוד לא קראו לזה "סיכול ממוקד", פשוט כי לא היה צורך בכך. הידיעה שתתפרסם למחרת תנוסח בערך כך: "כח צה"ל שפעל אמש בדרום לבנון פגע בפעיל בכיר של החיזבאללה. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם".

(אחת התופעות המעניינות בארגוני המחבלים, לפחות על-פי ההודעות של דובר צה"ל, היא שהם מושתתים על שכבה עבה של "פעילים בכירים". אין שם כמעט "פעילים זוטרים"…)

נכנסתי בצעד בוטח אל משרד המפקד עם התכנון המבריק שעבדתי עליו לילות כימים. הייתי גאה בתוכנית: היא היתה בנויה על שיתוף פעולה עם צבא זר אך ידידותי (חיל האוויר), ועל טכניקה שלא נוסתה עד אז. ידענו במדויק מתי הוא יוצא מהמשרד, מה משך הנסיעה, ושצריך לשגר את הטיל כשהוא חולף על פני הפח הגדול, כדי לפגוע בו בדיוק כשהוא עוצר בחנייה. ככל שהתקדמתי בתיאור, זיהיתי יותר ויותר סימני אי נוחות בצד השני של השולחן. "לפי התכנון שלך אנחנו רק משגרים את הטיל מרחוק והכחולים מכוונים?" נזרקה השאלה לאוויר. "כן. זה המודל עם סיכויי הפגיעה הטובים ביותר, ובעל הסיכון הנמוך ביותר לכח שלנו".

לא הצלחתי להבין את המבטים שהוחלפו מולי, אבל היה ברור שזה לא זה.

"טוב, תשמע, יופי של עבודה עשית פה, באמת מרשים. אבל מבצע כזה לא תורם כלום ליחידה. אנחנו צריכים מבצעים עם חדירה עמוקה, הסתוות, שהייה ארוכה בשטח, לראות להם את הלבן בעיניים. בקיצור, אנחנו יורדים מהסיפור."

קיפלתי את המפות בדממה. לא הבנתי מה רע במבצע שאינו מסכן את כוחותינו. אבל מה שבילבל אותי לגמרי היה החנינה המהירה לה זכה מי שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהוא מועמד ראוי לתואר שאהיד.

למחרת הוא חזר מהעבודה, נכנס לחניה, וכשעמד לצאת מהרכב לא פגע בו טיל. הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.