היום כותב גדעון לוי במוסף הארץ
אורה נמיר אוהבת לספר את זה ככה: היא היתה פעילה מרכזית במחנה רבין, ואני הייתי עוזרו של פרס, ובכל זאת פרחה בינינות הידידות, שלא לומר האהבה, ליה הקופה בסופרמרקט השכונתי. רק שם, בתור ל"יש-כרטיס-מועדון?", כך היא מספרת…
רגע רגע רגע!
גדעון לוי היה עוזרו של פרס עד לשנת 1982. אני לא חושב שהיו אז מועדוני לקוחות בסופרמרקטים. בשביל זה, צריך מערכות מחשוב ותקשורת שלא היו מצויות אז.
אני חושב שמדובר באנכרוניזם מצידו של לוי. אנכרוניזם שלא הדליק נורה אצל עורכיו של לוי.
אי-אמת שהשתרבבה לעיתון.
אני מניח שכל אחד מאיתנו חווה את המפגש בתקשורת עם אירוע או נושא שקרובים אליו ורואה איך הדיווח מעוות את האמת הידועה לו.
המפגש הזה יוצר מייד תחושה של "אם זה משהם כותבים על משהו שאני מכיר, בטח גם כל השאר שכתוב בעיתון הוא לא אמת". התחושה הזאת מלווה אותנו כמה זמן ואז נרגעת, עד הפעם הבאה שזה קורה לנו.
אבל אנחנו צריכים לבסס את ידע העולם שלנו לא רק על החוויות האישיות שלנו, אז אין לנו ברירה, ואנחנו משתמשים באתרים כמו וויקיפדיה.
וויקיפדיה מקפידים לקבל מידע ממקורות אמינים בלבד, כמו העיתונות הממוסדת. אבל אנחנו יודעים שהעיתונות הממוסדת היא לא אמינה, ובמקרים שבהם הדיווח מגיע מאדם הקרוב לנושא וכותב על כך בבלוג שלו, יש סיכוי שבבלוג תהיה יותר אמת מאשר בעיתון.
וויקפדיה טוענת שזה הייתרון שלה על פני אנציקלופדיה מודפסת שבה אי אפשר לשנות את המידע אם נמצאה בו שגיאה. אבל המשמעות השניה של אותו מצב שהאמת המוצגת בוויקיפדיה היא תמיד זמנית.
אז מה היה לנו עד עכשיו?
אי אפשר לסמוך על העיתונות ואי אפשר לסמוך על אתרים המבוססים על העיתונות.
בסוף יוצא שאנחנו סומכים רק על החוויות האישיות שלנו ועל כמה אנשים קרובים שביססנו איתם יחסי אמון, אבל אין ממש אמת שאנחנו יודעים שהיא "אמיתית".
כשהגעתי עד לכאן בשרשרת המחשבות שלי, הרגשתי די אבוד.
אי אפשר לסמוך על כלום ועל אף אחד. הכל זז, הכל משתנה, ואין איפה להניח את הרגל ולנוח.
אבל אז נזכרתי שבעצם איש חכם אמר את זה לפני המון שנים.
יובל אידו-טל כותב כך על תורתו של הבודהה:
הבודהה טוען שהחושים מתעתעים בנו. המציאות אינה מתוחמת בגבולות הנוקשים שהחושים מתווים בתפיסת המציאות השגויה. מהם ההבדלים העיקריים שמציין הבודהה בין ראיית המציאות נכוחה לבין ראיית המציאות באופן שגוי, ראייתה כחלום? בראיית המציאות השגויה, במציאות כחלום, האדם רואה את הדברים כקבועים, בלתי משתנים, נפרדים לחלוטין זה מזה. גם את עצמו הוא רואה כקבוע, בלתי משתנה ונפרד לחלוטין מן העולם; המציאות החושית כחלום מתוחמת ומקובעת בגבולות נוקשים, והאדם אינו מזהה את הסבל (דוּקְּהַה) שכרוך בראיית הדברים בצורה זו. בראיית המציאות נכוחה, בעֶרוּת, האדם רואה את הדברים כנתונים בהשתנות בלתי פוסקת (אַניִצַ'ה) ואת עצמו כנעדר מהות קבועה, נפרדת, מתוחמת ובלתי משתנה (אַנטַַּה). כך הוא מזהה את הסבל הכרוך בקיום כזה ולכן יכול להתחיל להשתחרר ממנו.
האמת שברירית ולא יציבה.
אין טעם לנסות לייצב את האמת וחבל לדאוג.
די מזכיר גם את דקארט. גם הוא טען שלא ניתן לסמוך על החווייה החושית…
ואצלנו: בתפישת חב"ד הדגש על תודעה ומחשבה כי לדעתם אין עולם, טבע, מציאות. הכל פרספציות תודעתיות.
עפ"י ר' שניאור זמן מלאדי (מייסד חב"ד) אנו חיים בעולם של שקר בהגדרה. אחיזת עיניים, לא מייצג את מה שבאמת.
התפישה דומה לאסכולות בודהיסטיות, אך שונה בפרקטיקה. לא מתעלמים מהעולם, אלא פועלים. המטרה – להרים את העולם למקום יותר רוחני.
היי חנן, אני לא רואה פסול בלהשתמש בביטוי כזה. זה כמו להגיד 'נפל לי האסימון,' או 'אין לו גרוש על התחת.' לוקח הרבה זמן לביטויים כאלו לצאת מהשפה ויש בהם חן מיושן משלהם.
גם לי קפץ מיד לעין האנכרוניזם של לוי בקטע הזה. מה עוד שנדמה לי שקניתי באותו הסופר ממש, והוא תמיד היה מיושן יחסית.
בעצמי אני מתלבטת הרבה בשאלת אמינות של מקורות כשאני בודקת פרטים במהלך תרגום. כתבתי על זה בעקבות ספר אינטנסיבי במיוחד בבירורים: http://www.metargemet.com/new/archives/163
אי אפשר להסתמך בעיוורון על גוגל, אי אפשר להסתמך במידה מלאה על ויקיפדיה. אפילו ספרים מודפסים ומכובדים מכילים לפעמים שגיאות. יש לי הוכחה לכך במכתב שבו סבא שלי, שתרגם ספר, מתלונן על כך שהעורך הכניס שגיאות לנוסח הסופי.
כמו שמישהו כתב באתר חופש (אתה לא מאמין לי? בדוק!) "אם הראש שלך יהיה יותר מדי פתוח ינזול ממנו השכל החוצה".
אתה צריך ספקנות. אבל אם תפסול לחלוטין כל מקור היסטורי רק מכיוון שהוא לא מספר את האמת המוחלטת, תישאר בבורות מחפירה.