בשירות הפצת המיילים של המוזיאון (Activetrail – אבל אני מניח שלא רק אצלם זה ככה) אני יכול לראות מי פתח אימיילים ששלחתי, ויותר חשוב, מי הפיץ את האימייל הלאה.
כשהתחלתי להשתמש בשירות, היתה לי תחושה חזקה של 'אח גדול' וחדירה לפרטיות. התגברתי.
התכונה הזאת מאפשרת לי לדעת מי הם ה'חברים' של המוזיאון – את מי התכנים שלנו מספיק מעניינים כדי שיעבירו אותם הלאה, ולמי יש חברים שהתכנים שלנו מספיק מעניינים אותם כדי שגם יפתחו ויקליקו.
עד כאן, פשוט. מידע פנימי / רכילותי.
עכשיו השאלה המעניינת. האם ראוי להשתמש במידע הזה כשאני מדבר עם האנשים שהעבירו הלאה?
האם ראוי לפנות לאנשים מסויימים:
אני יודע שבעקבות כך שהעברת האימייל המסויים הזה, פתחו אותו כמה מאות איש ולכן היינו רוצים לתת לך יחס מיוחד
או
ראינו שהרבה חברים שלך פתחו את האימייל שהפצת הלאה – רצינו לשאול אותך מה היה בו מעניין במיוחד.
האם ראוי שאנשים יידעו שעוקבים אחרי האימיילים שהם מקבלים ומעבירים?
או שאולי דווקא חשוב שאנשים יידעו זאת וילמדו משהו חשוב בקשר לאינטרנט?
או שאולי בגלל שאנשים יידעו זאת הם יסירו את עצמם מרשימות התפוצה של המוזיאון (למרות שגם מנהלי רשימות אחרים עוקבים אחרי אותו המידע)?
אשמח לתשובות בתגובות.
לדעתי זה מסוג הדברים שברגע שאתה מדבר עליו, אתה באמת יוצר את התחושה של חדירה לפרטיות שדיברת עליה. אני לא הייתי משתמשת במידע הזה באופן גלוי מול האדם. יחד עם זאת, לדעתי אתה כן יכול לעשות את אותן פעולות שהזכרת מבלי להסביר את הרקע. למשל, להוציא חתך של אנשים כאלו ולשלוח אליהם באופן ממוקד מייל שמציע להם הטבות. הם לא צריכים לדעת למה אתה פונה אליהם דווקא או אפילו שפנית רק אליהם.
כמו בכל דבר, יהיו אנשים שישמחו לתשומת הלב, ואחרים שיחרדו לפרטיותם. לדעתי הנזק של החרדים לפרטיותם יהיה גדול יותר מהתועלת של החפצים בתשומת לב, לכן עדיף שלא להזכיר את העניין.
מה שיותר מעניין לדעתי, האם יש דרך להמנע ממעקב? כלומר, אם אני רוצה לפתוח את האימייל בלי שידעו שפתחתי, יש כזאת אפשרות? כי אם אין את האפשרות (מסובכת ככל שתהיה), אני לא הייתי משתמש בשירות המעקב הנ"ל.
אמאלה, אפשר לחסום את זה איכשהו? אני יכולה להגדיר בג'ימייל שאני לא רוצה שידעו אם פתחתי / העברתי / מחקתי את המייל?
אני יודעת שזה לא עונה לך לשאלה, אותי אישית היה מרתיע מאוד לדעת את מה שאתה כותב ויתכן שהייתי מבקשת הסרה מרשימת התפוצה.
אולי זה אומר שאני קצת לואוטקית, זה שלא ידעתי את זה, והסרה מרשימת תפוצה אחת לא תעזור כי עוקבים אחרי עוד הרבה מנהלי רשימות, אבל הידיעה הברורה שמישהו יודע מה עשיתי עם המייל וגם עושה על זה מעקב וחוזר אליי (ולא ישר מוחק את ההודעות שמודיעות שפתחתי את המייל מחוסר עניין), מטרידה אותי.
[התוכנה יודעת שאת פתחת את האימייל רק אם את מאפשרת לג'ימייל להציג תמונות באימיילים של רשימות תפוצה. הקלקה על קישור באימייל יזהה אותך בוודאות. – חנן]
לדעתי אתה לא שואל אם זה "ראוי" אלא אם זה "כדאי". האם כדאי שהמכותבים של ידעו שאתה יכול לדעת מה קרה עם המייל שהעברת אליהם.
ראוי? כן. ראוי. אם אתה משתמש בטכנולוגיה ואתה לא מתבייש בזה אז אין בעייה עם "ראוי". הרי אם ישאלו אותך ישירות אז אתה לא תכחיש.
כדאי? מדהים עד כמה אנשים בעידן האינטרנט רוצים להיות קלולס. כל מנהל אתר יכול למצוא כ"כ הרבה מידע על השרתים שלו לגבי המבקרים שזה מדהים. לא רק ברמת הסטטיסטיקה אלא ממש לעקוב אחרי הפעולות של משתמש בודד ומסויים.
לנעמה – הדרך היחידה שלך להמנע מזה היא לא לפתוח אימיילים המכילים תמונות ולא ללחוץ על קישורים במיילים. זה מה שאת רוצה? מה שאת עושה במרחב האינטרנטי לא שונה ממה שאת עושה ברחוב. אם את לא רוצה שיתפסו אותך קוראת פורנוגרפיה ברחוב, אל תקראי גם באינטרנט. הכל אפשר לדעת עלייך. ה-כ-ל.
אני יודעת שזה קורה, ובכ"ז היה לי לא נעים אם היו מזכירים את זה מולי מפורשות.
לדעתי הפתרון של אדוה הוא הטוב ביותר.
אני חושב שראוי שהכלי הזה ישמש לניתוח מגמות ולא למשהו אישי. לא חושב שזה יהיה נכון ליצור פניות אישיות בעקבות המידע.
אותי זה היה מעט מרתיע. לא מעצם העובדה שהאינטרנט הוא לא אנונימי אלא מכך שמפעיל רשימת תפוצה לא רק עוסק בהפצת המידע בו אני מעוניין אלא גם בשיווק ממוקד.
למרות שידעתי בשכל שאין פרטיות, זה מקומם.
קודם כל, ההתנהלות צריכה להיות שקופה – ולא בסבך האפל, שעין אדם אינה שוזפת, של הסכם המשתמש. תבקשו רשות.
פחות אכפת לי אם ידעו אם פתחתי או לא, אבל לא הייתי רוצה להיות אחראית לריגול אחרי אחרים (במחילה על הפתטיות). זה לא מה שארה"ב מנסה עכשיו להגביל?
לא רוצה גם שיעקבו אחרי גופים ששלחו הודעות לאנשים שהעבירו לי.
מתחיל לבוא לי להמציא את עצמי מחדש כולל שם, מ.ז. וכו' מדי החלפת סיסמה.
מסכים עם אדווה.
מתוך סקרנות: תוכל להסביר איך המערכת יודעת מתי המייל נפתח על ידי המנוי ומתי על ידי מישהו שהמנוי העביר לו את המייל?
אני עם אדווה, אבל אני הייתי מציין במיילים שאני שולח שהקלקה על הלינקים תזהה את הגולש אישית. כיוון שאני מודע לדברים כאלו כמו לינקים אישיים, אני מקפיד לא ללחוץ עליהם. אם הייתי מקבל ניוזלטר ממוזיאון המדע הייתי הולך לאתר המוזיאון ומחפש את המידע המדובר בלי לינק הפניה אישי, בהרגשת ניצחון פנימית קטנה של "דפקתי את המערכת". לא כי אני לא רוצה שחנן לא ידע שעירא לחץ על מה שלחץ, אלא בגלל שמפריע לי שאקטיבטרייל ישמרו את המידע וימכרו אגרגציות הלאה.
הבעייה היא צינעת הפרט. אין בעייה שתעשה כל דבר, ובלבד שכשאתה עומד מול האדם לא יהיו לך פרטים עליו שפוגעים בפרטיותו.
ובשפה של בני אדם: עקוב אחרי כולם (אם התגברת), צור קבוצות משנה שאתה "חפץ בייקרן", שלח להן מה שאתה רוצה, אבל *אל תסתכל ברשימת השמות* (כן – תתאפק). כל עוד אתה לא יודע את השמות (והמיילים) של האנשים ששלחת אליהם, לא פגעת בפרטיות שלהם.
ככה הייתי רוצה שינהג מי שמנהל את הרשימות שאני מנוי עליהן.
בעיניי זה מעציב שהאינטרנט, שאחת התכונות החשובות שלו הינה האפשרות לאנונימיות ופעילות ללא חשיפה פרטית, אינו מאפשר לי פרטיות במרחבים הפרטיים שלי, כמו בדוא"ל. ידעתי שקיימים שירותים כאלו, שמעתי על כך גם בהקשר של מסרונים, אבל אין לי מושג מהי הנפיצות של השימוש בשירות שכזה. זה לא מוצא חן בעיני בכלל. לגבי גוף כמו המוזיאון, אני מניחה שאילו הייתי מיודעת לגבי השירות, זה עדיין לא היה מפריע לי. לדעתי ראוי ליידע. ברמת התקשורת עם אנשים, לעומת זאת, התרגלתי להרגיש שהתיבה היא פרטית שלי, ומאד מפריעה לי הידיעה הזו עכשיו שייתכן שמישהו עוקב אחרי.
Pingback: » ניוזלטר והמאגר הביומטרי » וובסטר – הבלוג של חנן כהן
לאורלי – האפשרות לאנונימיות היא לא תכונה של האינטרנט. כלל וכלל לא.
האנונימיות באינטרנט היא אשליה עצמית, ותמיד היתה כזו.