אחת ההתנצלויות של פעילי המחאה היא "אנחנו לא רוצים להפיל את הממשלה, אין לנו שום דבר אישי נגד ביבי נתניהו".
ואני אומר – טעות.
הממשלה הנוכחית קמה בעקבות התכניות שהציגו המפלגות והאישים שהוצבו בראשיהן.
אלו האישים ואלו המצעים. אין אחרים.
מטרת המחאה הנוכחית היא שינוי החוזה בין העם ובין השלטון.
אי אפשר להחליף חוזה בזמן כהונת הממשלה.
כדי שיתקיים דיון על חוזה חדש, חייבת להתקיים מערכת בחירות שלקראתה כל מפלגת תדון בתוך עצמה ותחליט איזה חוזה היא מציעה לציבור. (כן אני יודע, שקרים של בחירות. ובכל זאת.)
בחירות עכשיו הן לא מטרה אלא כלי לדיון ציבורי על החוזה החדש שדורש הציבור.
פוליטיקאים ייעלבו ויגידו שזה אישי.
ציבורים גדולים שלא מעוניינים בשינוי יקראו לנו בשמות.
לא מזיז לנו.
אנחנו רוצים חוזה חדש.
אנחנו רוצים בחירות עכשיו.
* מקור התמונה – צילום: מנחם בנטוב
עכשיו זה בדיוק הזמן בו הסיכוי לבחירות הוא נמוך ביותר, כי הציניות עדיין שולטת בכנסת. הקואליציה רחבה מאוד, וכל אחד מחבריה חושש שבמצב הנוכחי הבוחרים יבואו עמו חשבון. לכן כולם יעדיפו למשוך את הזמן כמה שאפשר ויצביעו נגד אי אמון.
זה, לדעתי, אחד הדברים שצריך להילחם נגדם: הניתוק המוחלט בין טובתו האישית של הנבחר ובין חובתו לציבור הבוחרים ששלח אותו.
חס ושלום בחירות עכשיו. המחאה צריכה להתבסס בשיח הציבורי. הביטוי "מדינת רווחה" צריך להפוך ללגיטימי, לחיובי אפילו (ולמרבה הפלא הוא נתפס כשלילי, עדיין, בעיני חלקים נכבדים באוכלוסיה). הדיון צריך להבשיל.
אם ייערכו בחירות "עכשיו" (כלומר, בעוד חצי שנה) כבר יהיה בינתיים איזה אירוע בטחוני כזה או אחר שיחזיר שוב את ההצבעה לקווים המפלגתיים המסורתיים – ותעמולת הבחירות תכוון לפסים פופוליסטיים ולא לפתרונות מעמיקים.
שינוי כן, מחאה כן – בחירות אחר-כך. השמאל לא יעלה לשלטון בקרוב, אבל אולי הימין ימצא מנהיג יותר סוציאליסטי (עד כמה שאפשר) עד הבחירות הבאות.
אמת דיברת.