אנחנו או הם?

מי לא נתן לפליטים להיכנס לישראל – הצבא שלנו או צ.ה.ל?

מי "השתמשו בכוח פיזי, החזיקו אותם בכוח והשליכו אותם על הציליה באמצעותה גררו אותם לצד המצרי" – חיילינו שלנו או חיילי צ.ה.ל?

מי משקר לציבור וטוען ש 18 הגברים ששהו בגבול הדרומי "שבו על עקבותיהם" בדרך למצרים – דובר הממשלה שלנו או דובר ממשלת ישראל?

מי ניקב צמיגי ניידת כ"נקמה על פינוי יישובים" – מישהו מאיתנו או מישהו מהם?

פקחי העירייה שפינו באלימות את משפחת נפתלי מהסככה שבה הם גרים כי אין להם בית – חלק מאיתנו או הם?

– – –

בקיץ 2011 היתה מחאה שבה המון אנשים הרגישו שהם יכולים לבקר את הממשלה כי היא "אנחנו" ו-"שלנו".

כאשר התברר שכדי ליצור שינוי אמיתי, כדי להיאבק, כדי לעמוד מנגד  – צריך להפוך את ה-"אנחנו" ל-"הם", נמוגה המחאה.

מעטים מאד נשארו להיאבק. יש להם/לנו יכולת להגיד ולהרגיש "הם".

ובכל זאת, בכל פעם שמוזכרים צה"ל או הכנסת או כל מוסד ציבורי אחר, הנטייה הטבעית היא להתייחס אליהם כ"שלנו".

איתמר: הם ביקשו שיהרגו אותם ולא יחזירו אותם למצרים. אז ירו עליהם גז מדמיע וגררו אותם צורחים ואז אמרו לנו שהפליטים "שבו על עקבותיהם". לזה הפכנו.

אני: אנחנו או הם?

איתמר: אנחנו כמדינה. כחברה שצריכה להצדיק את ההיסטוריה המשותפת שלה.

אני חושב שהמדינה הצעירה הזאת, בעלת התודעה של מאבק הישרדות, מטביעה בנו את ה"אנחנו" הזה שממנו מאד קשה להשתחרר. התודעה הזאת יוצרת תחושה שאם לא כל אחד ואחד במדינה הזאת ירגיש "אנחנו", החברה תתפרק.

זאת גם הסיבה שהמחאה והמאבק מאד לא אלימים. הבנקים והביטוח הלאומי והמשטרה והכבישים והעיריה והחנויות, הם כולם כולם  "שלנו". ובשביל המשטרה, המפגינים הם גם "שלנו".

ואנחנו ממשיכים להגיד "אנחנו" ו-"שלנו" ו-"מאיתנו".

ואנחנו לא פוגעים במה ש"שלנו".

לא נעים.