ביום שישי הכנתי פוסט מספר 16 אבל הייתי עייף והרגשתי שהוא לא מוכן לפרסום. ויתרתי לעצמי. אמרתי לעצמי שלא נורא לדלג יום אחרי 15 פוסטים רצופים. אמרתי לעצמי שלמחרת, בשבת, אערוך את הפוסט ואפרסם. עכשיו התיישבתי לערוך את הפוסט ועדיין הרגשתי שהוא לא מוכן לפרסום.
למה?
הרגשתי שאני לא באמת יודע מה אני רוצה להגיד. הלכתי בכיוון אחד והבנתי שהוא לא הכיוון הנכון. ניסיתי כיוון אחר ואז הפוסט יצא תפל.
הפוסט שבינתיים נגנז הוא ביקורת של שלושה טקסטים שונים בנושא אחד. הביקורת הגדולה ביותר שלי עליהם היא "אז מה בעצם רציתם להגיד" ו"מה אתם רוצים שיקרה עכשיו?".
באיזה שהוא אופן, בעצם הביקורת שלי על הטקסטים האלה הפניתי את הזרקור אל הטקסט שלי עצמי ואז אמרתי לעצמי "בעצם אין לי מושג".
אני מוצא שהקושי הגדול ביותר בפרסום פוסט אחד ביום הוא לדעת מה אני רוצה להגיד.
נושאים יש בשפע. משהו מעניין להגיד עליהם, קצת פחות.
עכשיו אני מבין שאחת המטרות של האתגר בשבילי הוא להביא את עצמי לאיזה קצה שבו אלמד משהו חדש על עצמי.
אני חושב שסוף סוף למדתי משהו מהאתגר – הביקורת העצמית שלי שמחייבת אותי לעמוד מאחורי הטקסטים שלי ולהיות ברור לעצמי מה אני רוצה להגיד.
יש עוד 12 פוסטים עד לסוף אתגר הכתיבה. אני מקווה שאמצא עבורם דברים שאני יודע מה להגיד עבורם.
זהו פוסט מספר 16 במסגרת חודש הכתיבה הבינלאומי. אני מאתגר את עצמי לפרסם פוסט אחד ביום במשך החודש הקרוב. יהיה מעניין, או שלא. לכל הפוסטים.
יפה מאוד :-) לא מוצאת אימוגי של אז לב.