תרגום של הפוסט The World is UDP מאת Greg Knauss.
יש שני סוגי אנשים: אנשי TCP ואנשי UDP. (כן, אלה פרוטוקולים של האינטרנט. כתבתי אפליקציה שכל יום שולחת לאשתי סמס "אני אוהב אותך". כמובן שאני הולך לסווג אנשים לפי פרוטוקולים של האינטרנט.)
TCP, הפרוטוקול, מתחייב למסירה. כשאתה שולח משהו דרך TCP, אתה יודע שזה הגיע או שלא הגיע. כמו שיחות טלפון שבהן אלה שבצד השני כל הזמן מהמהמים כדי שתדע שהם מקשיבים.
UDP לא מתחייב למסירה. אתה שולח משהו למרחבי האינטרנט ואין לך מושג אם בסופו של דבר זה יגיע לאן שהתכוונת. כמו בדואר, כשאתה שם מכתב בתיבה ואם זה לא יגיע ליעד, אין לך דרך לדעת.
משתמשים ב TCP לצורך תקשורת אמינה. משתמשים ב UDP לצורך תקשורת המונית. אימייל נשלח באמצעות TCP, קבוצת ביטים בכל פעם, וכשהגיעו מתקבל אישור. שיחות ועידה בוידאו משודרות באמצעות UDP, זרם של מידע שנשלח כך או אחרת לעבר היעד, ואם קצת הולך לאיבוד בדרך, לא נורא. כמה פריימים. גיהוק שאף אחד לא יחוש בו.
אנשי TCP – אנשים עם אישיות מסוג TCP – צורכים את כל מה שנמצא בערוצים שלהם. כל ציוץ, כל אימייל, כל תמונה. הם אנשי "הכל" והם נוירוטים בקשר לזה. "סמן הכל כנקרא" גורם להם לחוש אי נוחות, כמו משהו שהיה צריך לעשות ולא הושלם, בלי להבין בעצם מה לא בסדר. המידע, עבור אנשי TCP, נשלח ולכן הוא צריך להגיע. אם הוא לא הגיע, משהו התקלקל.
אנשי UDP חושבים שאנשי TCP הם פסיכים. הם טובלים פנימה והחוצה בתוך זרם המידע שזורם במקרה בסביבתם בכל רגע נתון, בלי להשקיע שמץ מחשבה לגבי מה היה קודם ומה צפוי לקרות אחר כך. אם זה חשוב, הם חושבים, זה בטח יגיע שוב. משהו מפוספס, בהגדרה, הוא משהו לא חשוב.
אני איש TCP, מנהג שרכשתי כשאפשר היה להיות איש TCP בלי להשתגע משיטפון של טקסט, תמונות ווידאו – אז בקושי היה וידאו – וכל מה שהצליח לזחול מתוך המחשבים אל מה שהתחיל להיות האינטרנט. רוחב הפס, שלא לדבר על מספר האנשים המצומצם שתרם לזיהום, איפשר לעקוב אחרי כל מה שקורה. אפשר להתמודד עם הכל בקצב של 300 באוד.
העולם, היום, המון שנים אחרי שרכשתי את המנהג, הוא UDP. רוחב הפס הוכפל, ואז שוב הוכפל, ואז שוב ושוב ושוב ושוב. האינטרנט התמלא במיליארדים של אנשים. המידע שזרם סביב כדור הארץ בשבוע שעבר הוא כפול מכל המידע שזרם בכל ההיסטוריה שלפניו. (המצאתי את זה. אבל לרגע האמנתם, נכון?) יש פשוט הרבה יותר מדי, ואם בכוונתך לזחול על מספר גרגרי החול האינסופיים של החוף המסויים הזה, קשה שלא להתפתות לסמן הכל כנקרא.
אנשים החלו להיות גם הם להיות UDP. אנשים נכנסים ויוצאים מפיד הטוויטר שלהם שנוצר מ X אלפי האנשים שהם עוקבים אחריהם, ככל שהזמן מאפשר להם. הם נותנים לג'ימייל להחליט אילו הודעות להבליט כי הן מספיק חשובות. הם מאפשרים בשמחה לאלפי-אלפים של פוסטים וציוצים ותמונות להפליג לדרכם, בלי שום חשש שהם היו עשויים להינות מהם, כי הם יודעים שיש אלפי-אלפים שעוד יגיעו בצינור.
אנשי UDP צודקים: אנשי TCP כמוני הם פסיכים. אנחנו משמרים מסורת שמתעלמת לחלוטין מהנסיבות שאיפשרו למסורת הזאת להתקיים. כשהאדמה שאנחנו עומדים עליה בסופו של דבר תשקע מתחת לגאות העולה, האנשים שהסתגלו, השתנו והתפתחו הם אלה שישרדו. המקום היחיד המתאים לאנשי ה TCP בעידן שאחרי המבול יהיה סלע מוגבה מעל הים האינסופי, והגישה היחידה של אנשי ה TCP תהיה להעמיד פנים שהים הרחב והעמוק לא קיים. העולם הוא UDP ומוטב שגם האנשים שחיים בו יהיו כאלה.
אבל היה יכול להיות נחמד אם מישהו באמת יקרא את הפוסט הזה.
חבר ביקש ממני לכתוב המלצה לפלטפורמת ניהול מידע בארגון קטן. חבר אחר ביקש ממני המלצה לתוכנה שתאפשר לשמור קישורים לשם קריאה אחר כך. כשחשבתי על מה אני רוצה לכתוב, נזכרתי בפוסט הזה ותרגמתי אותו כהקדמה.
הפוסט הזה מציג דיכוטומיה ברורה בין אנשי TCP ואנשי UDP אבל אני חושב שיש רצף בין שני סוגי האנשים. איפה אתם ברצף?
האם אתם מתחזקים קורא RSS? האם אתם קוראים את פיד הפייסבוק שלכם לפי Recent? האם אתם קוראים את כל האימיילים שמגיעים אליכם? האם אתם מנויים לערוצי Youtube?
מעורר מחשבה, הלא כן?
זהו פוסט מספר 23 במסגרת חודש הכתיבה הבינלאומי. אני מאתגר את עצמי לפרסם פוסט אחד ביום במשך החודש הקרוב. יהיה מעניין, או שלא. לכל הפוסטים.
נראה לי שמקביל לשני הפרוטוקולים האלה אפשר לכתוב פרקים נוספים על אנשי http ובכלל אנשי הwebrtc העוד יותר הזויים.
עכשיו אני מבין את ההערכה והמתח ההיסטורים ביננו אני הסבא של אנשי הUDP