עפיפון של חלום במגדלור לתודעת עזה

הפוסט הזה מסרב להיכתב כבר כמה שבועות. הבנתי שאני לא באמת יודע להגיד לעצמי למה אני נמשך לנסוע לקיבוץ בארי בימי שישי בצהריים החמים למעגל שיחה על תודעת עזה. או כמו שאשתי קוראת לזה, תיקון עולם במקום שנ"ץ. החלטתי שהנסיעה החמישית שלי לשם תוקדש להתבוננות עצמית ובחינה של השאלה הזאת. עכשיו, יום אחרי, אולי הפוסט הזה סוף סוף ייכתב?

(מבולבלים? אולי זה מסוג הפוסטים שצריך לקרוא פעמיים.)

אני בן אדם שקשה לו להתחבר לאנשים חדשים. אתמול המעגל התחיל עם ארבעה – רמי, עודד, שמוליק ומארק. אני הייתי החמישי. כולנו גברים מבוגרים. כולנו קיבוצניקים. כולנו מדברים על פוליטיקה אבל לא חוששים לדבר גם על חלומות, תחושות ורגשות. כולם שואפים לשלום. כולם לבביים ומזמינים. מדברים אותה שפה. איתם אני פשוט מרגיש בבית.

אחר כך הצטרפו עוד, המעגל גדל והתחלנו את הסדר הרגיל של המעגל.

למעגל יש "מוביל". המוביל מתחיל בסיפור הדברים שקרו ועומדים לקרות בפעילות למען קירוב השלום במרחב עזה. מציג את עצמו ואומר דברים אישיים על החיבור שלו לפעילות למען שלום במרחב עזה. אחר כך מעביר את השיחה ליושב לידו. מכיוון שתמיד יש מצטרפים חדשים למעגל, כולם מציגים את עצמם ואז מספרים איך הם קשורים למעגל, מחשבות והרגשות. ההנחיה היא לא להתערב או להתווכח. ההתעקשות על דיבור לפי סדר הישיבה במעגל נותנת מקום לכולם אפשרות שווה לדבר. עוזרת למתן את הדינמיקה של יחסי הכוחות בשיחה קבוצתית.

פעם אחת אני התעקשתי לחרוג מסדר השיחה במעגל.

המגדלור נמצא במפעל הגופרית ביער בארי. איזור של טיולים ופיקניקים.

יום שישי אחד נקלע לגדלור מישהו מרהט שטייל עם המשפחה והוזמן למעגל. כשהגיע תורו סיפר על חייו ומעשים ועל תולדות משפחתו. הוא סיפר על סבא שלו שרעה את העדרים שלו ועל המריבות שלו עם הקיבוצניקים מהסביבה שלקחו לו את אדמותיו. סיפר עוד על הקשיים שלו ועל הקשיים של הילדים שלו בחיים במדינה גזענית ומפלה. אחרי שסיים אמרתי שאני חייב להפריע לסדר של המעגל ועוד רגע יובן למה. סיפרתי שאני בן קיבוץ משמר הנגב, ליד רהט, ורוב הסיכויים שאלה שאיתם לסבא שלו היו מריבות היו מהקיבוץ שלי ואני מצטער על כך. אמרתי שגדלתי עם האמירה שהבדואים הם פורעי חוק אבל כשבגרתי הבנתי שהם פורעי חוק כי המדינה היהודית הגזענית (והלכאורה דמוקרטית) הדירה אותם מהשתתפות בקביעת החוק. אחרי שסיימתי לדבר חציתי את המעגל והתחבקנו.

חבר קבוע במעגל הוא ג'אבר אבו-קווידר מהכפר הלא מוכר אלזרנוג. כן, זה הכפר שבו עשיתי בבחירות האחרונות הסעות לקלפיות.

המעגל מזמן מפגשים מקריים, מרגשים ומשמעותיים. אחד המשעשעים היה כשיגאל מבארי הציג את עצמו ואני שאלתי "יגאל מקווים ונקודות?" והוא שאל "חנן מלא רלוונטי?"

שנעשה קצת סדר בסיפור?

מערבית לקיבוץ בארי, ביער, נמצא מפעל גופרית מתקופת הבריטים.

כבר שנה וחצי בכל יום שישי בצהריים מתכנסים למעגל שיחה אנשים השואפים לפתרון של שלום במרחב עזה. הם חיים באיזור ומספיק מבוגרים כדי לזכור שפעם לא היה גבול. אנשים מעזה עבדו אצלם ואיתם והיו להם איתם קשרים אישיים אמיתיים. הם לא אוהבים את המושג "עוטף עזה" כי הוא מסמל עבורם את הגבול שחוצה באופן לא טבעי מרחב גיאוגרפי אחד. הם חוזריםם על הנתון שמחצית מתושבי עזה הם בני 18 ומטה, זאת אומרת שמחצית מתושבי עזה חיים כל חייהם במצור מאחורי גבול ולא יכולים לדמיין שיכול להיות אחרת.

לאחר כל מפגש נכתב ונשלח סיכום לקבוצת הווטסאפ של המגדלור. במקום שאתאר בעצמי מה קורה במפגשים, הנה תיאור של אחד מהם שהתקיים לאחרונה.

היינו שבע. היה עשר… שמוליק, רמי ("כתבנו בדרום") שני, רדיר, רוני, נועה (כן כן, נועה מ"נועה מכפר עזה" מפעם…), ג'אבר מאל-זרנוק ואני.

כפי שרואים בצילום ששלחתי והזמנתי להצטרף אלינו, לא נפקד מקומו של העפיפון שעיצב ובנה עבור ה"מגדלור" חנן כהן בהשראת אחת מתמונות "כוכבים של תקווה" התלויות סביב המעגל. דע לך חנן, רדיר לקחה על עצמה לנסות לאתר את הילדה מהתמונה המחזיקה ב"כוכב" ולספר לה שהיוותה השראה עבורך!

את ה"מעגל" כהלכתו קיימנו רק לאחר שהגיעו כל אלה שהיו בדרך והודיעו שהם באים… בינתיים, בין קפה לפה, רמי "דיווח" לנו אנקדוטות מעבודתו העיתונאית ואנחנו סיפרנו לו את האמת… רוני אומרת שקבוצות "איפא"ק" שמגיעות למושב, מבקשות במיוחד אותה להדרכתן, למרות, או אולי בזכות, השקפת עולמה האנושית אוניברסלית! כמה טוב שרוני איתנו.

שמוליק מנסה ליזום שיחה בין בני נוער עזתים לנערים מהאזור, בחסות ה"מגדלור" כמובן. הוא כבר גילגל את הנושא עם נכדתו בת ה-14 וחבריה ולדבריו, זכה ל"התלהבות". נותר העניין הפעוט של תיאום מול וועדות הצעירים בעזה…

בינתיים מגיעות רדיר ונועה ומגיע ג'אבר.

ב"מעגל" רדיר מציגה את עצמה וזה כשלעצמו לוקח זמן כי רדיר לוקחת על כתפיה את האהבה בין בני האדם באשר הם ועניין זה על אף שנשמע פשוט ומובן מאליו, זקוק בחבל ארץ זה להרבה אירגונים שיטפלו בו ורדיר שם! (ופה ובכל מקום…). ג'אבר חוזר (תרתי משמע…) ואומר כמה המעגל חשוב לו ולמרות הבעיות בחברה הבדואית שממנה הוא בא ואליה חוזר, החיים בעזה בכל זאת קשים גם הם והוא גאה שהוא יכול להיות מעין גשר בדוברו את שתי השפות.

אני "שיחקתי" הפעם את תפקיד ה"פאסימי". סיפרתי על אכזבתי מכנס שנערך השבוע ב"מרכז לרפרמות מבניות" באונ' ת"א בהשתתפות חוקרים, עיתונאי בריטי ששהה בעזה וגנרל במיל' יאיר גולן… (באשר ילך, לא אלך…). שום דבר חדש שלא ידענו כבר קודם ואפשר לקרוא בעיתון (היחיד שעונה לתואר, "הארץ"). האכזבה הייתה בהרגשה שאם המחקר האקדמי לא בא עם תובנות וכיוונים שלא ידענו, נשארנו לבד…

שיתפנו ב"מעגל" גם את מאנאר באמצעות שיחת פלאפון מוגברת. מכיוון שב"מעגל" יושבים כאלה שעדיין לא הכירו אותה, היא חוזרת בקצרה על תולדות חייה. בת 21, ברחה מהמלחמה בסוריה (לעזה דווקא?…) עיתונאית עצמאית ומצאה עצמה נרתמת לעזור לראמי עם "אירגון הצעירים" שבראשו הוא עומד. שמוליק שאל אותה אם ניתן לקיים את השיחה שהוא מתכנן בין בני הנוער. "כן" היא אומרת, נתאם ונמצא זמן (שבוע הבא, מסע האופניים…). רמי שואל אם יש להם תמיכה (אפילו "שקטה"..) אצל השלטון. "כן" היא אומרת ולא נפרט… נפרדנו ממנה גם בגלל השעה וגם קצת בעיות תקשורת. את דעותיו של רמי לא רשמתי מכיוון שהא שמר על ארשת עיתונאית והעדיף להביא אינפורמציה על פני דעות…

נועה… ובכן נועה חייכה, הקשיבה, הציגה את עצמה בקצור נמרץ, הורידה את הגיל הממוצע ואצלי בלב הייתה אהבה…

בפיזור, ג'אבר התנדב להשקות במים שנשארו את עץ הזית שנתרם ע"י הנזירה הטיבטית שישבה איתנו לפני שנה. העץ סבל קצת מאכילות עדרי הכבשים שרעו בשטח כדי לדלל עשביה ולהקטין אפשרות שריפות. אך סמלי הוא שג'אבר לא מצא את עץ הזית ורק לאחר זמן הגיע אליו והשקה אותו טיפין טיפין כדי שלא "יחנק" מעוצמת האהבה…

שמתם לב לעפיפון שלי שמוזכר שם? בגלל העפיפונים בכלל הגעתי לשם.

אי אז בקיץ האחרון, קיץ שריפות העפיפונים הנורא ההוא, נודע לי על צעידה שקטה למען השלום שתתקיים מערבית לקיבוץ בארי. הגעתי במטרה להוסיף את מסר השלום של העפיפונים שלי. לאחר מכן התכנסנו במפעל הגופרית והוצג בפנינו רעיון המגדלור לתודעת עזה.

מפה לשם התחלתי להרגיש שם בבית ובאחד המפגשים החלטתי להכין עפיפון של שלום שיקשט את המקום והמפגשים.

חיפשתי השראה בתמונות שהיו תלויות שם ומצאתי תמונה של ילדה מעזה המחזיקה כוכב ובו כתוב Dream.

למה בכלל יש שם תמונה של ילדה מעזה המחזיקה כוכב מצוייר? (דרך אגב, אני עדיין מנסה לגלות איך קוראים לילדה)

למגדלור יש יחסים קרובים עם Jeff Parness , מייסד הארגון "כוכבים של תקווה" (אתר – פייסבוק) . הארגון מקיים פעילויות באיזורי אסון שונים בעולם במטרה לעורר בילדים הנמצאים בהם תקווה לשינוי. בהשראת הכוכב של הילדה הכנתי קישוט דמוי עפיפון שנתלה בזמן המפגשים במפעל הגופרית.

שיחות נפש וכוכבים מצויירים יביאו את השלום?

אתמול במעגל שיתפתי את השאלה שאיתה התחלתי כאן את הפוסט – "למה אני בא לפה?".

אמרתי שאני לא מצפה שהישיבה והשיחה יביאו את השלום. בעקבות שנים של אקטיביזם אני יודע שלא, אבל יש לי צורך לעשות.

הנסיעה ביום שישי בצהריים למפעל הגופרית ביער, בין בארי לאל בוריג׳, היא הביטוי שלי לצורך "לעשות משהו".

וזהו.

אם גם לכם יש צורך לעשות משהו או לחלום ביחד עם אחרים על שלום, והתיאור שלי את המקום עושה לכם חשק להצטרף, מוזמנים לשלוח לי ווטסאפ ל 0526.707140 ואני אחזיר לכם קישור להצטרפות לקבוצה. בכל יום חמישי נשלחת תזכורת שנפגשים. אל תרגישו אשמים שאתם לא מגיעים בכל פעם אבל התזכורת תעזור לכם לרצות להגיע. ובסוף תגיעו. ואולי תחוו חוויות דומות לאלה שלי, או אחרות.

מקווה להיפגש אתכם שם, או לקרוא בסיכום שהייתם.

עוד קישורים:

דף הפייסבוק של המגדלור

בבלוג של יגאל – ״עזה זה כאן״ ||| בכל יום שישי נפגשים באתר מפעל הגופרית הישן. שומעים ומשמיעים

תמר דרסלר, מעריב: "פרויקט מגדלור": המיזם המיוחד שפועל על מנת לחבר בין תושבי העוטף לעזתים

---

מניפסט המגדלור לתודעת עזה

עזה היא מרחב המבקש אור, השואף לתקווה, לעתיד הוגן.

עזה היא בית לאנשים שנפשם כמהה לפיסת צל, לשקט. זה לא "אנחנו" ו "הם", זה האני והאתה הרוצים לאהוב והמבקשים מרחב וחופש.

תודעת עזה משמע להתייצב בלב פתוח ובעינים פקוחות ולבקש להאיר כל פינה עליה מאיימת להשתלט החשכה והשכחה.

המגדלור הוא נקודת ציון במרחב עזה. מקום מפגש למבקשים להוסיף אור ולסמן נתיבי תקווה לעתיד מפויס יותר.

המגדלור הוא מקום פיזי, מקם אליו ניתן לבוא – קורת גג, מים וצל היוצרים מרחב מאפשר למפגשים ושיח. מקום המזמין להתבוננות, לימוד והיכרות עם סיפורו המיוחד, המורכב והרב-שכבתי של מרחב עזה.

המגדלור הוא הזמנה להקשבה, לפתיחת הלב. הוא הזמנה להזדהות והשתתפות פעילה.

אופק

הפרדה, גדרות תיל וחומות בטון, יוצרים חיץ בין תושבי מרחב עזה. את קולות הלב והשיח האנושי הישיר והפשוט, החליפו שפת האש והאימה.

אנחנו, שנולדנו במרחב זה ובו אנחנו מגדלים את ילדינו, לא מוכנים להשלים עם מציאות זו כאילו הייתה "גזרת שמים". הגבהת החומות הפיזיות והנפשיות והעמקת הפירוד בין כל תושבי מרחב עזה, משרתת אינטרסים זרים הנשענים על פחד ואובדן אמון באדם. לנו, כשכנים, שפה זו משמעה העדר אופק.

כמו כל שכנים בעולם המבקשים לחלוק מרחב משותף, חובתנו למצוא נתיבים משותפים לחיים של כבוד והדדיות, תוך ראיית האחר והכרה בזכותנו לחרות.

מילים אישיות

כאן נולדתי, במרחב זה, למציאות זו. כאן גדלתי וכאן גדלו ילדיי. זהו ביתנו, אחנו אוהבים אותו, קשורים אליו ואל נופיו, ורואים עצמנו חוליה ברצף התרבות האנושית העשירה של מרחב זה, מרחב עזה.

שנים ארוכות אני מספר את עזה, את סיפורו הייחודי של מרחב זה המהווה את אחד מהחשובים שבצמתי ההיסטוריה האנושית. צומת דרכים ומפגש בין עולמות ונופים. מרחב תפר בין הארץ המיושבת לארץ המדבר. מפגש הנוטעים והזורעים עם הרועים והנוודים, פסיפס אמונות ותרבויות.

והלב והנפש שוב אינם מוכנים להמשיך ולספר סיפור אשר אינו מאפשר לכולנו, לכל תושבי המרחב, לקחת בו חלק ולראות בו סיפור אנושי אחד, משותף. סיפור שבהיותו קטוע, כמוהו כסולם צלילים שניטלו ממנו תווים, או כקשת צבעים שנמחקו גווניה.

מכאן מביתי, במרחב עזה השסוע ששפתו גבולות, הפרדות ופחד, אני מבקש להתייצב, להדליק אור במגדלור התקווה ולבקש לספר את הסיפור אחרת.

המגדלור

מקום הפתוח לכולם.

שוכן במבנה היסטורי שנבנה בתקופת שלטון המנדט הבריטי ושימש לתעשיית הגופרית.

3 ק"מ ממערב לקיבוץ בארי, במחצית המרחב בין ביתי שלי לגבול החוצץ עם רצוע עזה.

למפגשים ופעילות, נא צרו עימי קשר. רמי ramharuvi@gmail.com 050-5240418